מחלת נפש של עצור אינה עילה לשחרורו ממעצר, אם קיימת עילה אחרת שבגינה יש להאריך את מעצרו. כך קובע (יום ג', 17.4.12) שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, במסגרת דיון מקיף בשאלת היחס שבין כשירות נפשית לבין מעצר.

עמית אומר, כי הסמכות לקבוע האם אדם כשיר או אינו כשיר לעמוד לדין, נתונה בידי השופט הדן בתיק - ולא בידי שופט המעצרים. בכך דוחה עמית את עמדת שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, נחמה נצר, אשר סברה שהיא חייבת לשחרר חשוד ממעצר ברגע בו נקבע שהוא אינו כשיר לעמוד לדין. לדברי עמית, בהחלטה זו נפלו שלושה פגמים: החשיבה לפיה אין אפשרות לעצור חולה נפש, ההסתמכות הבלעדית על חוות הדעת הפסיכיאטרית והסירוב לעכב את השחרור עד שהמדינה תערער על ההחלטה.

חוות הדעת אינה "כזה ראה וקדש"

בנוגע לשחרור ממעצר, קובע עמית: "היה על בית משפט קמא, בשבתו כבית משפט של מעצרים, להמתין עד החלטתו של המותב הדן בתיק העיקרי אם המשיב כשיר או אינו כשיר לעמוד לדין, ובהעדר מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר, היה על בית המשפט להורות על המשך מעצרו של המשיב מכוח סעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש". עמית מדגיש, כי אם ערכאת המעצר חושדת שקיימת בעיה בתחום הנפשי, היא רשאית לשלוח את החשוד לבדיקה ואף להורות על אשפוזו לשם כך - ותו לא.

בנוגע להסתמכות על חוות הדעת הפסיכיאטרית (בלשונה של נצר: "ברי ונהיר כי הנאשם, קרי המשיב, אינו מסוגל לעמוד לדין, שהרי כך קבע ד"ר דוברוסין"), שב עמית ומזכיר שרק בית המשפט הוא הקובע האם אדם כשיר או אינו כשיר לעמוד לדין. הוא אומר:

"מצוות המחוקק שבית המשפט יעיין בחוות הדעת הפסיכיאטרית בטרם יחליט בעניין אי כשירותו של נאשם, אך בסופו של יום הסמכות נתונה לבית המשפט. הטעם לכך הוא, שקביעת כשירותו של נאשם לעמוד לדין או שאלת אחריותו הפלילית בעת ביצוע העבירה, אינה החלטה רפואית גרידא, והיא מערבת שיקולים רחבים שונים... בית המשפט רשאי בודאי לאמץ את המלצת הגורם המטפל או לדחות אותה על סמך החומר הפרוש לפניו או על סמך חקירתו של הגורם החתום על חוות הדעת. אך חוות דעת של פסיכיאטר, אינה בבחינת 'כזה ראה וקדש', בית המשפט איננו מחוייב לאמץ אותה ככתבה וכלשונה, במיוחד על-רקע חוות דעת נוגדת".

ככלל יש לעכב שחרור אם יוגש ערעור

בנוגע לסירובה של נצר לעכב את שחרורו של החשוד, אומר עמית: "יש להצר על כך. בעת שהורה בית המשפט על שחרורו של המשיב, היה המשיב בגדר סכנה ברורה ומיידית לציבור, כפי שעולה מחוות הדעת שניתנו בעניינו, מהן עולה כי הוא משתמש בסמים ואלכוהול ונתון להתקפי זעם וחוסר שליטה. לכך יש להוסיף כי עברו הפלילי המכביד של המשיב כולל גם עבירת הצתה, אותה עבירה בגינה הוגש כנגדו כתב האישום דכאן, כך שלא הייתה מחלוקת של ממש לגבי מסוכנותו. אף לא למותר לציין כי בבואו לשחרר נאשם מחמת היותו בלתי כשיר לעמוד לדין, על בית המשפט לבחון מסוכנותו של הנאשם".

ברמה העקרונית מוסיף עמית: "בית משפט זה נדרש פעמים מספר לנושא של עיכוב ביצוע החלטת שחרור ממעצר. ככלל, ראוי לבית משפט של מעצרים לאפשר לערכאת הערעור להעביר את החלטתו תחת שבט ביקורתה, ועליו לשקול היטב-היטב שעה שמסרב הוא לבקשת המדינה לעשות שימוש בסמכות לעכב את החלטתו".

יצוין, כי בהמשך ההליכים נקבע שהחשוד כשיר לעמוד לדין, אך ההגנה טוענת שלא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו. עמית אומר, כי די בכך כדי להורות על הארכת מעצרו עד תום ההליכים. "בנקודה זו יכול הייתי להניח את אצבעותיי ממקלדתי", הוא אומר, אך מסביר שמצא לנכון להרחיב בסוגיות העקרוניות לנוכח החלטתה של נצר.