ה
מלך הירדני המנוח חוסיין גינה את הטבח שאירע בשנת 1972 בנמל התעופה בן-גוריון שבו נרצחו 24 בני אדם ונפצעו מעל לשבעים נוספים.
במברק, שנשלח בחשאי לראש ממשלת ישראל דאז
גולדה מאיר תוך שימוש בשמות קוד למלך הירדני (March) ולגולדה מאיר (April) הביע חוסיין תקווה שהעולם יתאחד כדי להלחם "בנפשות החולות" שמתכננות, מבצעות או משבחות פשעים כאלו.
למרות שהסכם השלום בין ישראל לירדן נחתם רק כעשרים שנה מאוחר יותר ציין חוסיין בפני גולדה כי ירדן תהיה מעוניינת לשתף פעולה עם ישראל במלחמה נגד אותם מבצעי פשעים.
להלן נוסחו המלא של המברק ששלח חוסיין:
"מאת מרס לאפריל
מזועזע מאוד מן הפשע האכזרי שבוצע בלוד. לבנו עם הקרבנות ועם בני משפחותיהם. יתן להם האל כוחות אל מול הטרגדיה. אנו מקווים שהעולם יתאחד על-מנת לוודא את ביטחונם של הנוסעים בדרכי האוויר ויפעל בשיתוף פעולה על-מנת להילחם בנפשות החולות שתכננו ושביצעו שמשבחות את הפשעים הללו אשר בוצעו בלוד. אנו כאן בירדן נחושים להילחם בכוחות הרשע וההרס בכוחות עצמנו ובשיתוף פעולה איתכם ועם שאר העולם. השענו את טיסות חברת התעופה שלנו לביירות באופן מיידי. תנחומינו על האובדן של פרופ' קציר [אפרים קציר, נשיא המדינה שאיבד בפיגוע את בנו, א.ו.]. יתן לכם האל כוח".
בתגובה שלחה גולדה מאיר ב-4 ביוני 1972 מברק שנשא את הכותרת סודי ביותר:
"מאת אפריל למרס.
נרגשת מאוד מן ההודעה שלך מה-1 ביוני ומעריכה ביותר את ההתבטאויות הפומביות שלך ביחס לרצח האכזרי שבוצע בלוד והתקווה שלך שכל העולם יבין את הסכנה שטמונה במתן האפשרות למעשים כאלה לחמוק ללא ענישה. כעת ברור, מעבר לכל ספק, שלמרות שהפשעים בוצעו על-ידי "נפשות מופרעות" היו אלה מנהיגים "שפויים" שהיוו השראה למעשים הללו, תכננו וארגנו אותם על אדמה של מדינות ריבוניות אשר מודעות היטב לאופיים של ארגוני הטרור הללו".
הפיגוע בנמל התעופה בן-גוריון אירע בליל 30 במאי 1972 שלפו לפתע שלושה נוסעים יפנים, שהגיעו בטיסת אייר –פרנס לנמל התעופה לוד, מתוך תיקיהם תת מקלעים ורימונים והחלו לירות ולהשליך רימונים לכל עבר.
כשפסקה האש היו מוטלים על רצפת בית הנתיבות עשרים וארבעה הרוגים ולמעלה משבעים פצועים.
בעקבות הפיגוע קיימה ממשלת ישראל דיון מיוחד האם יש להטיל עונש מוות על המחבל קוזו אוקומוטו שנלכד לאחר הפיגוע. פרוטוקול הדיון פורסם גם הוא היום לציון 40 שנים לפיגוע.
כדי לדון את קוזו אוקמוטו הקים הרמטכ"ל בית דין צבאי מיוחד, שהיה רשאי להטיל עליו עונש מוות. המשפט נפתח ב-10 ביולי 1972 וב-17 ביולי עמד בית המשפט לפסוק את דינו. יום קודם לכן קיימה ממשלת ישראל דיון קצר בשאלה אם לשנות את החלטת הממשלה מאוקטובר 1967, שקבעה שאין לדרוש עונש מוות בבתי משפט ובבתי דין צבאיים, ולהורות לתובע לדרוש עונש מוות לאוקמוטו.
הדיון בממשלה הפך לדיון עקרוני בשאלת עונש המוות ומשמעויותיו באשר לדמותה הערכית של מדינת ישראל. שר התחבורה
שמעון פרס תמך בהטלת עונש מוות על המחבל היפני משום ש'זה מתקרב ממש למקרה של ג'נוסייד בטווח פעולתו של איש אחד', והשארתו בחיים לאחר שלא הביע חרטה תעודד נוספים לעשות מעשים דומים. אולם כל הדוברים האחרים הביעו התנגדות לשינוי ההחלטה מטעמים מעשיים ובעיקר מטעמים עקרוניים: 'אינני חושב שעלינו לשנות את התדמית שיש לנו של ארץ ליברלית', אמר שר הדתות זרח ורהפטיג מהמפד"ל, ואילו שר החוץ
אבא אבן אמר: 'אני רואה בוויתור על עונש מוות אחד מסימני ההיכר של קִדמה חברתית ותרבותית'.
ראש הממשלה גולדה מאיר, שלא הביעה את דעתה בדיון, סיכמה שהממשלה מחליטה להותיר על-כנה את ההחלטה הקיימת. משמעות ההחלטה הייתה שאין דורשים להטיל עונש מוות על קוזו אוקמוטו.
למחרת נידון אוקמוטו לשלושה מאסרי עולם ועוד עשר שנים. בנימוקי פסק הדין קבעו השופטים שלנוכח חומרת מעשיו היה ראוי להטיל על אוקמוטו את העונש המרבי (מוות), אך הם החליטו שלא לעשות זאת לנוכח בקשת התובע. קוזו אוקמוטו ריצה כ-13 שנות מאסר בלבד ושוחרר מן הכלא ב-21 במאי 1985 כאחד ממשוחררי עסקת ג'יבריל.
