היום לפני 90 שנה, ב-3 ביולי 1922, מפרסמת ממשלת בריטניה את ה'ספר לבן' הראשון שביטא את תחילת מדיניות הנסיגה הבריטית מ"הצהרת בלפור".
הספר הלבן הראשון פורסם על-ידי שר המושבות של בריטניה דאז, וינסטון צ'רצ'יל, ותיאר את הכוונות המדיניות של בריטניה בנוגע לעתידה של ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי. הכינוי "White paper" ניתן לספר בשל היותו לא יותר מאשר חוברת דקה בעלת כריכה לבנה, אשר הוצגה בפני הפרלמנט, בכדי שזה יאשר את המדיניות המפורטת בה. הספר הלבן ה"ראשון" היה אחד מבין שלושה מסמכים אשר פורסמו בנושא.
הרקע לספר
בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 גברה התנגדותם של ערביי ארץ ישראל לשלטון המנדט הבריטי, בעיקר בשל תחושתם כי תושביה היהודים של הארץ זוכים ליחס מועדף. התסיסה הגיעה לשיאה בחודש מאי שנת 1921, עם פרוץ מאורעות תרפ"א, לאחר ביקורו של צ'רצ'יל באזור. הערבים ניצלו ביקור זה ודרשו לבטל את הצהרת בלפור ולהפסיק את עליית היהודים לארץ.
הבריטים, שחיפשו אחר פתרון קבע למצב הבעייתי באזור אחריותם, הוציאו את הספר הלבן כדי שיהווה התייחסות פרטנית לארץ ישראל, כחלק מתוכנית רחבה יותר להסדר פוליטי חדש במזרח התיכון.
בספר הלבן הראשון הונחה תשתית למדיניות הנסיגה הבריטית מ"הצהרת בלפור". הבריטים העדיפו לשתף פעולה עם הערבים ולא עם היהודים, הבריטים הבינו שכדי לשמור על סדר ושקט בא"י יש להרגיע את הערבים ולשכנעם שהבית הלאומי היהודי לא יפגע בזכויותיהם.
הנקודות העיקריות
בספר הודגשו שלוש נקודות עיקריות:
בריטניה תמשיך לתמוך בעקרונות הצהרת בלפור בדבר הקמת "בית לאומי" ליהודים בתחומי ארץ ישראל. כדי לפייס את הערבים החרדים מהצהרת בלפור, ציין צ'רצ'יל כי זכותם כתושבי הארץ לא תיפגע וכי השטח בו יוקם הבית הלאומי היהודי יכלול תחומים מוגבלים של ארץ ישראל.
העלייה היהודית לארץ ישראל תוגבל למיכסה אותה תהיה מסוגלת הארץ לקלוט מבחינה כלכלית [בעיקר בעקבות תלונות הערבים על פגיעה בפרנסתם].
ארץ ישראל המזרחית - עבר הירדן, תופרד מארץ ישראל המערבית ובשטחה תוקם ממלכה ערבית אשר מלכה יהיה עבדאללה.
תגובות היהודים והערבים
לפני אישור המסמך בפרלמנט, העבירו אותו הבריטים לאישור ראשי ההסתדרות הציונית וכן לידיה של משלחת מנהיגים ערבים.
מנהיגי ההסתדרות, ובראשם הדוקטור חיים ויצמן התחבטו רבות על אישור המסמך, בעיקר בשל העובדה כי הוא "גוזל" חלק מהאדמה אשר הובטחה ליהודים, אך לבסוף אישרו אותו. הערבים, לא הסכימו להתפשר על רעיון מתן חלקת ארץ ליהודים, והחזירו אותו לבריטים תוך שהם משיבים את המשלחת חזרה אל המזרח התיכון.
מדיניות הפיוס אותה הפגינו הבריטים במסמך הובילה את תושביה הערבים של הארץ להכרה כי על-ידי פרעות ביהודים, דוגמת אלו של שנת תרפ"א, ניתן להשיג הישגים מדיניים חשובים. תפישה חדשה זו הפכה לקו המנחה את דרכם הפוליטית של מרבית ערביי הארץ - תפישה המלווה אותם עד היום, ואף הוכיחה עצמה כמוצדקת בחלק מהמקרים.
