במאמר תחת הכותרת "האם צריך ערפאת ללכת?" ביומון הלונדוני "אל-שארק אל-אווסט" (19.9.03), קוראת בעלת הטור הודא אל-חסיני, למדינות ערב ולעם הפלשתיני לקחת יוזמה ולהבהיר ליו"ר הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת, כי הישארותו בשלטון מזיקה לפתרון הבעייה הפלשתינית.
לטענתה, ערפאת אינו פועל באמת לטובת עמו, אלא רק לתועלתו האישית בהעמידו את עצמו במרכז העניין הפלשתיני. כך פירסם מכון ממרי [ראו קישור] .
"כן, הגיע הזמן שערפאת ילך אבל לא באמצעות גירוש, רצח או כל צורת התערבות אחרת מצד ישראל. מדוע צריך יאסר ערפאת לפנות את מקומו בזירה הפוליטית הפלשתינית? משום שלעולם לא תחול התקדמות בסוגיה הפלשתינית כל עוד הוא שולט בזירה הזו.
"הפתרון לבעיה הזו נשען על גורמים בינלאומיים, כשהבולטים שבהם ארה"ב וישראל. ערפאת אינו רצוי לא בארה"ב וודאי שלא בישראל. יותר מכך, הוא איבד את הלגיטימציה שלו גם בעיני האירופאים וזוכה לביקורת בעולם הערבי. נכון שערפאת הוא סמל, אך הוא הפך לסמל שחוק שאיבד מזוהרו", כותבת בעלת הטור.
בהמשך מציינת בעלת הטור כי ישנם שני מנהיגים היסטוריים בולטים שהיוו סמל בעיני עמיהם בהיסטוריה המודרנית והם: נלסון מנדלה שנאסר בידי המשטר הגזעני הקודם בדרום אפריקה ושאנאנה גושמאו שעמד בראש המרד במזרח טימור ונפל בשבי האינדונזי. "אולם, עם ערפאת המצב שונה", היא כותבת.
הכותבת מדגישה כי גירוש ערפאת ורציחתו תיחשב לפשע, אך גם "פיזור נשיקות באוויר על ידיו או סימון אות הניצחון באצבעותיו אינם טובים יותר. זהו סימן חסר משמעות שסותם את האור בקצה המנהרה", כתבה.
כן כותבת בעלת הטור, כי ערפאת החמיץ הזדמנויות כשהאחרונה שבהן היתה התוכנית שהציג בפניו הנשיא לשעבר ביל קלינטון ב-2000, וכי הבעיה של ערפאת היא שהוא רוצה להוכיח ששום דבר לא יתגשם בלעדיו, "בעוד שברור כי שום דבר לא יתגשם עימו... כיום אין אף כוח בינלאומי התומך בערפאת", כתבה.
בהמשך היא מדגישה כי סוגיית פרישת ערפאת מקובלת גם על העולם הערבי, "אלה לא אומרות לערפאת בגלוי את האמת, שהתעקשותו להישאר תחת אור הזרקורים לעולם לא תביא להגשמת שאיפותיהם של הפלשתינים". את סיום מאמרה מסכמת הכותבת במילים: "מנהיג דגול יודע מתי ובאיזה אופן לרדת מהבמה - לעיתים באמצעות עמו כפי שקרה לוינסטון צ'רצ'יל, ולפעמים באמצעות חוכמתו, כפי שקרה לנלסון מנדלה".
