הומור אינו כלי שהשימוש בו נפוץ בבתי המשפט בכלל ובפסקי דין בפרט, אך שופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית, כנראה לא יכול היה להתאפק - הכל יחסי, כמובן - כאשר נדרש (22.8.12) לסכסוך בין
בנק הפועלים לבין כמה מלקוחותיו לשעבר, המתנהל בבתי המשפט השונים מזה עשרים שנה. בדרך, גם עשה עמית שימוש נדיר מאוד בעוד כלי: תרשימי זרימה.
מדובר ב-11 מבני משפחת נעימי על הסתעפויותיה, אשר נטלו אשראי מבנק אמריקני-ישראלי - שלימים נרכש בידי בנק הפועלים - והיו אמורים לרשום שעבוד על נכס
מקרקעין כנגד ההלוואה. בשל טעות בטאבו נרשם השעבוד על שם הבנק למסחר, דבר שכמובן מנע מהבנק לממש את השעבוד כאשר ההלוואה לא נפרעה. בשנת 1991 הגיש הבנק תביעה במיליוני שקלים נגד נעימי, אשר הסתיימה בפשרה לפיה ישלמו בני המשפחה 1.4 מיליון דולר.
הסכם הפשרה הזה, שאמור היה לסיים את הסיפור, היה בעצם רק נקודת ההתחלה. בני המשפחה טענו שיש לבטלו, הבנק הגיש תביעות נגד המדינה בשל מחדלי הטאבו, תביעות אלו הולידו הודעות צד ג' וצד ד', זיילר נדרש שוב לנושא (וקבע שנעימי התנהלו בצורה הגובלת במירמה אך גם חייב את הבנק בהוצאות של 300,000 שקל) וכך הלאה.
בנקודה הזו כבר התקשה כנראה עמית להתייחס לסיפור במלוא כובד הראש: "כחמש שנים חלפו להן בשקט ובשלווה, ובחודש יולי 2006 הגישה קבוצת נעימי תובענה כספית נגד הבנק בסכום הצנוע של כ-125,000,000 ש"ח (מאה עשרים וחמישה מיליון)", הוא אומר בציניות. כעת נפתחה מערכה בשאלה האם נעימי יכולים להגיש בכלל את התביעה, לאור הסכם הפשרה, או שעליהם לכלול בה בקשה לביטולו של אותו הסכם - סוגייה שהגיעה עד לפתחו של בית המשפט העליון. תביעה זו עודנה תלויה ועומדת, כאשר האגרה בגינה טרם שולמה.
גם זה לא היה הסוף. בדצמבר 2008 הגישו נעימי בקשה לצו הצהרתי לפיו ההסכם בטל - התביעה הרביעית במספר - והבנק ביקש לדחות אותה על הסף. השופט יוסי שפירא (כיום
מבקר המדינה) נענה לבקשה, ומובן שמשפחת נעימי ערערה לבית המשפט העליון. "עד כאן סקירת ההליכים שהביאונו עד הלום. מבולבלים?", נטל עמית בהשאלה את מטבע הלשון המפורסמת של הסדרה "בועות", וענה: "לנוחות הקורא נציג את הדברים בתרשים" - וכאן צירף את תרשים הזרימה הראשון.
את התרשים השני צירף עמית להלכת אריה - פסק דין של בית המשפט העליון, בו נקבעה ההלכה לפיה "ניתן במסגרת הערעור על פסק הדין, לחזור ולבחון החלטת ביניים שכבר נבחנה לגופא בדן יחיד במסגרת בקשת רשות ערעור". לאחר השוואה בין אותה הלכה לבין המקרה שלפניו, סיכם עמית - שוב בקורטוב של הומור: "הדרא קושיא לדוכתא (חזרה השאלה למקומה) - האם כוחה של הלכת אריה יפה גם לענייננו? אותיר בצריך עיון שאלה מרתקת זו, באשר לטעמי, דין הערעור להידחות מסיבה אחרת".
סיבה זו היא, אומר עמית, שנעימי נקטו בדרך עקלקלה במקום ללכת בדרך המלך של הגשת תביעה לביטול פסק דינו של זיילר (שאישר את הפשרה בינם לבין בנק הפועלים). עמית מתאר - ודומה שגם הפעם ניתן לשמוע משהו ציני בנימת קולו - את המסלול שעליהם לעבור: "ייכבדו איפוא נעימי, ימשיכו בניהול התביעה השלישית אם וכפי שימצאו לנכון (ואזכיר כי ככל הנראה בתביעה שם טרם שולמה האגרה עד עצם היום הזה), וככל שתביעתם תידחה בשל קיומו של פסק דין הפשרה, וככל שיגישו ערעור על פסק הדין הסופי, וככל שיטענו כי היה צריך לאפשר להם לתקן את כתב התביעה באופן שתיווסף העילה של ביטול פסק דין הפשרה - או-אז יידרש בית המשפט שלערעור לשאלת תחולת הלכת אריה, אלא שאז ייעשה הדבר בהליך הנכון, בזמן הנכון ובמסגרת הנכונה, כשכל התמונה נפרסת נגד עיני בית המשפט".
