בהחלטה נדירה קובע (יום ג', 9.10.12) בג"ץ, כי לבית הדין הרבני לא הייתה סמכות לדון בתיק גירושין משום שהדיון התבסס על הסכם פסול מעיקרו בין בני הזוג. לדעת השופט
אליקים רובינשטיין, ההסכם בו מדובר גרוע מזיוף וייתכן שהוא נכפה על האישה - כפי שניתן להסיק מהמבוא לו ומתנאיו החד-צדדיים.
בני הזוג נישאו בשנת 1988, נולדו להם ארבעה ילדים ובאוקטובר 2005 הגישו לבית הדין הרבני בפתח תקוה בקשה משותפת לגירושין ובצידה הסכם גירושין שנחתם בו ביום. מספר ימים לאחר מכן עברה האישה למעון לנשים מוכות, ועשרה ימים לאחר הגשת הבקשה לבית הדין הרבני - הגישה תביעה לבית המשפט למשפחה. בית הדין הרבני קבע שהוא אשר ידון ברוב הנושאים, למעט משמורת הילדים, בנימוק שאת סמכותו קנה מכוח ההסכם בין הצדדים.
בית הדין הרבני הגדול דחה את ערעורה של האישה ברוב דעותיהם של הרב אברהם שרמן והרב ציון בוארון. ואולם, בג"ץ אימץ את דעת המיעוט של הרב
שלמה דיכובסקי (כיום מנכ"ל בתי הדין הרבניים) וקבע, שמדובר בהסכם שעליו לא ניתן לבסס את סמכותו של בית הדין ויש להתעלם מקיומו. רובינשטיין מצטט בהסכמה את דברי הרב דיכובסקי, לפיהם "מדובר במסמך מזעזע, הן מבחינת התוצאה והן מבחינת תיאור הרקע", ומוסיף קטעים מן המבוא להסכם:
"היות שהעותרת אפטית וחסרת יוזמה בזוגיות, שקרנית בוגדנית (לא יחסי מין), ביצעה 2 הפלות, ועשתה מעשה בוגדנות ושקר ללא הפסקה לאורך חיי הזוגיות. והיות שהמשיב ביקש וגם התחנן בכל צורה לשקם את היחסים... והיות שכל ניסיון כזה הסתיים במפח נפש, שכלל בין השאר שקרים, בוגדנות (לא מין), הפלות, שיחות עם אנשים אחרי הגב של המשיב תוך שקרים, גניבת עשרות אלפי שקלים מחשבון הבנק המשותף... והיות שהעותרת זייפה צ'קים... והיות שהעותרת לא מתפקדת כמחנכת, כאמא, מעדיפה את רצונותיה ואנוכיותה שלה על טיפול בילדים".
רובינשטיין אומר: "נאמר כבר כאן, כי 'הסכם' זה, שעליו - שומו שמים - חתומה העותרת, וכביכול תולה בעצמה מרעין בישין, על פניו הוא מסמך ממאיר, שאין לקבלו". הוא ממשיך ומצטט את דברי הרב דיכובסקי, אשר עמד על כך שבאותו "הסכם" ויתרה האישה על רכושה ועל ילדיה, ואשר הוסיף: "אם סבור בית הדין שסמכותו נובעת מ-'הסכם' זה, אזי אינני יכול לקבל זאת. השימוש ב'הסכם שקרי' שהוגש לבית הדין, כנימוק לקביעת סמכות, אינו נראה לי".
רובינשטיין עצמו מוסיף: "בתיק זה ייסדו בתי הדין את סמכותם על הסכם גירושין ועל בקשה משותפת לגירושין שאין בהם לא הסכם ולא בקשה משותפת". הוא מזכיר את המבוא להסכם ושואל רטורית: "אכן, העותרת חתומה על הבקשה, ואולם האם יעלה על דעת כי העותרת תכתוב על עצמה דברים אלה? אילו היה מדובר בבקשה חד-צדדית מטעם המשיב, הכוללת דברים נלוזים אלה, ניתן היה לומר כי מדובר בבקשה 'לגיטימית' הנוקטת בלשון נלוזה, אבל האם ניתן לראות במסמך זה משום בקשה מוסכמת כפי שהיא מתיימרת להיות?".
לדעת רובינשטיין, מדובר בהסכם בטל לפי דיני החוזים, שכן הוא בלתי מוסרי ונוגד את תקנת הציבור. "דומה, כי יש ממש בטענות העותרת, כי הסכם הגירושין כפי שנוסח אכן מתעלל נפשית בעותרת ואין איפוא מקום לרכוש סמכות על יסוד מסמך זה", הוא אומר. במישור המעשי אומר רובינשטיין, כי לנוכח הזמן שעבר - אין אפשרות להחזיר את התיק לבית הדין האיזורי, ולכן הדיון בו יועבר לבית המשפט למשפחה.
הבעל חויב בהוצאות בסך 15,000 שקל. השופטים
אורי שהם ו
עוזי פוגלמן הצטרפו להחלטתו של רובינשטיין. את האישה ייצגו עוה"ד מלכה שירי, עדינה סיליס-גרוסי ועירית דגן; את הבעל ייצג עו"ד רפי שדמי; ואת בתי הדין הרבניים - עו"ד הרב שמעון יעקבי.
