ההיסטוריה היא בוחנת ערומה. לכאורה אינה פוסקת מה עלה בגורלה של הכרעה כזו או אחרת אלא לאחר ימים, ומתאפקת עד שההווה מתגלה כעתיד. היא ניצבת אז במלוא סמכותה וחותמת על תעודות ציונים והערכה לשבט או לחסד. מקבלי ההכרעות, גם הסומים לרוב גם הרואים הספורים, האחראים כביכול לגורלות, כבר אינם בינינו אז, ופסקי הדין החורצים את דין התהליכים שהשיקו אינם יכולים אלא להטריד את מנוחתם-עדן, או, נדיר ככל שזה יהיה, לגרום להם קורת רוח במרומים. אבל היא גם בוחנת לאלתר. היא מעורבת מיד בנעשה. היא יודעת, לא מנחשת, מי ממניעי ההחלטות כלוא בעבר ושבוי בהווה ואינו מעלה על הדעת או אולי אף לא איכפת לו מה הוא עושה למחר, ומי חותר בכל מאודו להיות נאמן לטובת הימים שיבואו ורותם את האינטלקט שלו ואת אחריותו המוסרית לקרון הבאות.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
