ראיתם את הכיעור הישראלי במלוא תפארתו? הקשבתם לרפרטואר הקללות הדוחה והמגעיל ששיגר אוהד הפועל ב"ש במשחק הילדים מול מכבי חיפה? למי שלא הספיק לצפות במופע האימים של אותו אוהד, כנראה אבא של אחד מהשחקנים, תדעו שלא הפסדתם כלום. אבל מי שפספס - מוזמן לאחד מהמגרשים מדי שבת בהם משחקים אלפי ילדים, נערים, נוער ובוגרים - יש סיכוי לא רע שתזכו לקבל תצוגת תכלית דומה, דוחה, מלאת ארס, עמוסת ערסיות, ולצערנו בכחול לבן כמובן.
במקרה הנ"ל קיבלנו חבילה משודרגת הכוללת מגוון קללות וארוזה בחולצה לבנה. אחד שנראה כמו צדיק מתנהג כמו בבון. מצחיק, לא? אז זהו - שלא. זה כואב, זה משפיל וזו המראה של החברה שלנו. כמה חבל שרבים כל כך מקבלים את התופעה לעיתים בחיוך, לעיתים בהבנה ויש כאלה שמשכנעים אותנו שמותר לקלל במגרש כדורגל, הרי כולנו באים להתפרק מהלחץ היומיומי, מהשגרה וממה לא בעצם.
אז זה באמת מה שאנחנו רוצים כשאנחנו מגיעים לטריבונה?
לקלל, לטנף, לנבל ולזהם את הסביבה בשטף קללות ובמקרה הזה, מול שחקנים בגיל 12? אנחנו כמעט בטוחים שלא לזה נועד הכדורגל, ומשוכנעים שלא בשביל זה עשרות אלפי אוהדים מגיעים למגרשים. לאחר שצפיתי מספר רב של פעמים באב המקלל, זה שמבייש את בנו - החולם שאולי יום אחד ילבש את מדי הבוגרים עשרת אלפים צופים - יש לי רק דבר אחד לומר לו: אני מאחל לאותו אב שהחלום של הילד היקר שלו יתגשם, ושהוא לא יזכה לראותו מקרוב. שירחיקו אותו ומקללים כמוהו ממגרשי הכדורגל, בזמן שיום אחד בנו יזכה לקבל עידוד אמיתי.
התופעה של הורים המטנפים בשם הקריירה של הילד, היא תופעה ידועה שהולכת וצוברת תאוצה בשנים האחרונות. אוי לנו ההורים אם נאמין שזו הדרך לעודד את הילד ולהפוך אותו למסי או רונאלדו. אם כבר, בדרך זו מקסימום נייצר מהילד עוד אוהד דוחה שבמקום להלל את הקבוצה שלו, פשוט יקלל ללא הפסקה. את השחקנים, האמהות שלהם, החברות, המשפחות, המנהלים, המאמנים, השוטרים, הנהג/ת בכביש, המורה בבית הספר, מנהל/ת בית הספר, המרצה באוניברסיטה, המנקה ברחוב, השומר בסופר, הקופאית, המוכר בחנוות. אמונה כזאת רק תביא לזיהום הסביבה בעברית דוחה ועילגת.
למה זה מגיע לנו? אתם בטוחים שאי אפשר אחרת?
אני בטוח שכן. מדי שבת אני נהנה לשדר את ליגת העל לנוער, ונהנה לראות שיש עתיד לכדורגל שלנו. תאמינו או לא - אני יותר נהנה לראות את שחקני הנוער עולים לקבוצות הבוגרות ומתחילים את המסע שלהם להגשמת חלומם. וזה לא פשוט להיות הורה לכדורגלן. וויתור על שבתות שהוקדשו למקצוע ולמעשה להפוך את שגרת החיים לשגרה של כדורגל.
מצד אחד קשה, אבל מצד שני כיף גדול. רוב ההורים הרי הם נורמטיביים, מחנכים, דואגים ורוצים כדורגלן בבית, ובעיקר בן אדם. כן, בן אדם, כזה שאוהב את הזולת ונותן כבוד לסביבה, בין אם מדובר בכר הדשא, יציע באצטדיון או סתם אנשים ברחוב. מדי שבת אני זוכה לראות מאות הורים שפויים, נקיים, מאמינים, כאלה שמתחברים ליופי של הכדורגל. אבל לעיתים, אני נתקל גם באוהד המכוער, מזוהם הפה, דוחה הלשון שמקלל, יורק ומפיץ שנאה סביבו. והגיע הזמן לעשות משהו
פלבולי העיניים והרמת הגבות של ראשי ההתאחדות חייבים להפסק. הגיע הזמן שאבי לוזון והמנכ"ל אורי שילה יובילו מהלך יחד עם ראשי המועדונים וראשי מחלקות הנוער בכדי לצמצם את התופעה בשלב ראשון, ולהפוך את הזכות של לשבת ביציע לחוויה ולא לזיכרון טראומטי. המהלך חייב להתחיל ממחלקות הנוער ומאותם מגרשים שעליהם מתרוצץ דור העתיד של הכדורגל. אותם אלה שישחקו בעוד מספר שנים וחלקם הגדול, סביר יותר, יעודד מהיציע. רק כך, בחינוך, כן כן חינוך, זו לא מילה גסה או פנטזיה, אפשר לגרום לדור הבא להבין שכדורגל זה משחק שאליו באים ליהנות, לנצח, או להפסיד, אבל בטח שלא כדי לרוקן כמה בקבוקי וודקה.
לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי
מכירים את תמונת שלושת הקופים הידועה? קמה וועדה, ועוד וועדה, ועוד וועדה ועוד דיון, ובת'כלס, אף אחד לא עושה כלום בכדי למגר תופעה נוראית כמו שתיית אלכוהול לפני משחק. לפני אחד המשחקים ראיתי חבורת צעירים שותה לשוכרה, וכששאלתי הם אמרו שעושים זאת כדי ''לעודד בראש טוב''. מה, אי אפשר לעודד בלי לשתות אלכוהול?
מסתבר שכמה מהיציעים הרועשים והמוכרים בארץ מלאים באוהדים שיכורים, מסוכנים לעצמם, לציבור ולכדורגל. בהם צריך לטפל ומייד, הם הרעה החולה של הכדורגל שלנו. ושלא ימכרו לכם סיפורים, כי אין שום דרך חוקית למנוע את כניסתם לטריבונות. ההתאחדות, המועדונים, כוחות האבטחה ומשטרת ישראל צריכים לעשות הכל בכדי למחוק את התופעה המסוכנת, כי אם נחכה לעוד וועדה שתוקם, מצבנו יהיה רע יותר.
אם תטופל תופעת השתייה, ואם יורחקו מהמגרשים אותם הורים אלימים שהקשר בינם לבין ספורט רחוק מלהיות מקרי אפילו, יש סיכוי שיום אחד עוד יהיה טוב בכדורגל הישראלי. ההתאחדות והמועדונים חייבים לקבוע קווים ברורים להתנהגות הורים ומי שלא מתאים לו, בבקשה, צא מהכדורגל ובאמ'אשך, עזוב אותנו, שחרר אותנו.
רוצים תכנית פעולה ברורה? בבקשה
בואו נתחיל שעה אחת שבועית בכל קבוצה במחלקת נוער שתעסוק בחינוך ותרבות בספורט. בואו נלמד את הילדים שאפשר להתייחס אחרת לענף ושאפשר להשאיר את הקללות בחוץ. תזמינו הורים לימי עיון והסברה ותקבעו להורים גבולות ברורים של התנהגות. הורה שלא יעמוד בהם - יורחק. במקרה קיצוני יותר, יורחק יחד עם הילד שלו. לתמיד.
כמובן שגם המועדונים צריכים לקיים צד בעסקה. תדאגו לתנאים ראויים יותר לאותם הורים ואוהדים המגיעים למשחקי מחלקות הנוער. די עם הגדרות, הכלובים וגדרות התיל. תדאגו למושבים נוחים, לשירותים, למזנון ועמדות צפייה נוחות, ואל תתנו להורים ולאוהדים להרגיש כמו קופים בגן חיות. זה יהפוך את חוויית הצפייה והעידוד לנעימה הרבה יותר ואולי יוריד את מפלס השנאה והשטנה מאותם הורים.
אם נתחיל בחינוך של ילדים וגם הורים, אולי יום אחד אוהדים יגיעו למגרשים נטולי וודקה. אולי יום אחד ילדים לא יקללו את אלירן עטר לפני משחק נבחרת. אולי יום אחד ילדים ואוהדים לא יקללו את דרור קשטן או אלי כהן, שיכולים להיות הסבא שלהם. אולי יום אחד אוהדי מכבי חיפה לא יקללו את פרשן ליגת הנוער לירן שטראובר דווקא לאחר שזה דאג לפרגן להם בשידור ישיר על העידוד הנפלא לקבוצת הנוער. אולי יום אחד אוהדים לא יקללו שחקן על כך שנולד מוסלמי, נוצרי או יהודי. אולי יום אחד יהיה הרבה יותר נקי בכדורגל שלנו, אולי יום אחד ילדות, ילדים, אמהות ומשפחות יגיעו לאצטדיוני הכדורגל המשתפרים שלנו וישמעו אוהדים מהללים ולא מקללים. הגיע הזמן לעשות מעשה.
