ישראל והארגון לשחרור פלשתין (אש"ף) שעשרות שנים ביצע נגדה פיגועי תופת, חתמו על "הסכם מסגרת" ביניהם, שמשמעו הפסקת הלוחמה והעברת מרבית רצועת עזה ואזור יריחו לידי הפלשתינים.
ההסכם הושג בשיחות חשאיות, בעיקר באוסלו בירת נורבגיה, שבמקביל אליהן התקיימו שיחות דו-צדדיות די עקרות בוושינגטון מול הפלשתינים וכמה מדינות ערב.
יוסי ביילין, אז סגן שר החוץ, ומהבודדים שידעו על המו"מ באוסלו, הכניס בסוד העניינים את שר החוץ
שמעון פרס. ראש הממשלה
יצחק רבין עודכן על השיחות החשאיות בשלב מאוחר יותר, ונתן להן את אישורו.
מן הצד הישראלי היו ד"ר יאיר הירשפלד, רון פונדק, מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר ועו"ד יואל זינגר. את הצד הפלשתיני ייצג אבו-עלא, שעשה זאת בברכתו של
יאסר ערפאת.
הסכם אוסלו נחתם ב-20 באוגוסט 1993, והתקבל בהפתעה עצומה. ב-13 בספטמבר נחתם הסכם המסגרת על מדשאות הבית הלבן. ישראל הכירה בארגון לשחרור פלשתין וזה חתם על נייר בו התחייב לשלום ולמחיקת הסעיפים באמנה הפלשתינית הקוראים להשמדת מדינת ישראל.
רבין הכריז "די לדמעות ולדם" ו"מתחילה ספירה חדשה". ערפאת הצהיר על כך ש"ארץ השלום כמהה לשלום". הנשיא האמריקני
ביל קלינטון ניצב בין החותמים כדי להבטיח שדבר לא השתבש. אבל ההסכם לא כובד, וגבה את מחיר חייהם של כאלף ישראלים, בניגוד להבטחתו של פרס בנאום בכנסת על כך שתמו מאה שנות טרור והחלו מאה שנות שלום.
