"ככל שהנסיבות מאפשרות זאת יש להעדיף כי מותב אחד ידון ויכריע בעניינם של נאשמים המעורבים באותו אירוע פלילי, שכן פיצול הדיון באותה פרשה בין מותבים שונים טומן בחובו פוטנציאל לסטיה מעיקרון אחידות הענישה". כך אומר (23.10.13) שופט בית המשפט העליון,
יורם דנציגר.
בית המשפט העליון דן בערעורם של מחמוד עלקם ומוחמד מחיסן על חומרת עונשם לאחר שהורשעו בשוד של 4.5 מיליון שקל וחפצי ערך. השניים נדונו לארבע שנות מאסר, בעוד מעורב שלישי נדון ל-3.5 שנות מאסר. ערעורם התבסס בעיקרו על עיקרון אחידות הענישה, ועל-רקע זה אומר דנציגר:
"הפרשה דנן הינה דוגמה להשתת עונשים שונים על מעורבים באותה פרשה שהועמדו לדין בגין אותן עבירות לפני מותבים שונים. לעיתים פיצול הדיון באותה הפרשה הוא כורך המציאות. פיצול זה יכול להיות מושפע משיקול דעת המאשימה או בשל העובדה כי נאשם אחד בחר להתקשר בהסדר טיעון והאחר העדיף לנהל משפט הוכחות.
"לטעמי, ככל שהנסיבות מאפשרות זאת יש להעדיף כי מותב אחד ידון ויכריע בעניינם של נאשמים המעורבים באותו אירוע פלילי, שכן פיצול הדיון באותה פרשה בין מותבים שונים טומן בחובו פוטנציאל לסטייה מעיקרון אחידות הענישה.
"יתר על כן, אני סבור כי מן הראוי שגם במקרים בהם פוצל הדיון בין מותבים שונים, על המותב הדן בשלב מאוחר יותר בנקודת הזמן להביא במניין שיקוליו גם את גזר דינו של המותב המוקדם על-מנת שלא יופר עיקרון אחידות הענישה, גם אם אין הוא חזות הכל, שכן גזירת הדין אינה פעולה מכאנית או מתמטית אלא נעשית בהתאם לנסיבותיו האישיות של כל נאשם בהתאם לעיקרון הענישה האינדיבידואלית".
דנציגר סבר, בדעת מיעוט, כי יש לקבל את הערעור ולהעמיד את עונשם של עלקם ומחסין על 3.5 שנות מאסר. אולם, השופטים
עדנה ארבל ו
נעם סולברג סברו שיש לדחות את הערעור, וכך הוחלט. סולברג אומר: "עיקרון אחידות הענישה, עם כל חשיבותו, איננו מהווה שיקול עונשי העומד לעצמו, ואיננו חזות הכל". ואילו ארבל סבורה: "העונש שהוטל על המערערים הוא מתון ביותר בנסיבות העניין, ואף מקל ביחס למדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים".
את המערערים ייצג עו"ד איברהים עיאד, ואת המדינה - עו"ד ארז בן-ארויה.
