|
|
רכבת בנימינה [צילום: חן מלינג]
|
|
|
|
|
בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את תביעתו של ברוס מינצר, אזרח ותושב ארה"ב, איש עסקים ויזם פרויקטים בתחום הנדל"ן, כנגד עירית ברכה סולסי שלף ודרור יעקב גרשון אדריכלים המתמחים בעיצוב אורבני, אדריכלות ותכנון עירוני. זאת בטענה לגזל סוד מסחרי, תחרות לא הוגנת והפרת הסכם.
בתביעתו טען מינצר כי הוא זה אשר הגה את רעיון ה-TOD להקמת מתחמי מגורים ירוקים נסמכי רכבת בישראל, דהיינו תכנון המשלב בין מגורים, מסחר, עוגני תעסוקה ומרחב ציבורי פתוח בסביבה תומכת תחבורה ציבורית.
לדברי התובע, הוא חתם ביולי 2007 עם הנתבעים על הסכם לפיו הם יכינו בעבורו תוכנית רעיונית לביצוע הפרויקט ביחידת קרקע הסמוכה לתחנת הרכבת בנימינה, והנתבעים הכינו בעבור תוכנית רעיונית להקמת 520 יחידות מגורים.
התובע האשים את הנתבעים בהפרת הסכם ההתקשרות בכך שלאחר סיום ההתקשרות עמו השתמשו בכל המידע היזמי אליו הם נחשפו במסגרת עבודתם בעבורו. עוד טען התובע כי הנתבעים נטלו ממנו את הפרויקט ואף פנו אל חברת שיכון ובינוי יזמות נדל"ן, עניינו אותה בפרויקט המגורים בבנימינה, ואף העבירו אליה את כל המידע על-מנת שזו תעסיק אותם ותוציא את הפרויקט לפועל.
מינצר ביקש מבית המשפט לחייב את הנתבעים להשיב לו את סכום הוצאותיו בגין הפרויקט בסכום של 750,000 שקלים ולאסור עליהם לעשות שימוש בתכנון שהכינו בעבורו, ולעשות כל שימוש במידע שנאסף וגובש על ידו. בנוסף ביקש התובע מבית המשפט לאסור על שיכון ובינוי להתקשר עם הנתבעים ו\או לשכור את שירותיהם לצורך הפרויקט.
הנתבעים הכחישו את טענותיו של התובע וטענו כי רעיון ה-TOD קיים בעולם מזה שנים רבות, וכי הם מעולם לא עשו שימוש בתוכניות ו\או במידע שתכננו עבור התובע, ומעולם לא מסרו לשיכון ובינוי כל מידע הקשור לקידום הפרויקט על-ידי התובע.
עוד טענו הנתבעים כי התובע זנח את הפרויקט חודשים רבים לפני הגשת תביעתו שהוגשה בנובמבר 2009, וכעת בהגשת התביעה הוא מבקש לנקום בהם תוך הטלת האשם בגין אובדן השקעתו בפרויקט.
השופט אורי שהם קבע כי אין לראות בתובע כמי שהגה את רעיון ה-TOD בישראל, וכי אין מחלוקת על כך כי הרעיון לא היה חדשני בעולם. בנוסף, קבע השופט כי לא הונח בסיס ראייתי לטענת התובע לפיה הוא הראשון שאיתר את הקרקע בבנימינה. זאת מאחר שבשנת 1999 הוגשה תוכנית להפשרת הקרקע ביוזמתה של המועצה המקומית בנימינה לצורך הקמת שכונת מגורים.
עוד קבע השופט בפסק דינו כי לא הוכחה טענת התובע לפיה נטלו הנתבעים בפנייתם אל שיכון ובינוי את הפרויקט מן התובע והעבירו אותו לשיכון ובינוי, וכי הם גזלו ממנו סודות מסחריים ו\או עשו שימוש במידע הקונפדנציאלי השייך לו ופעלו ליצירת תחרות בלתי הוגנת.
השופט דחה עוד את טענת התובע לפיה הנתבעים הפרו את הסכם ההתקשרות עמו. לסיכום קבע השופט כי הנתבעים לא שלחו ידם בפרויקט ולא נטלו אותו מן התובע באשר ממילא היה הפרויקט בשלביו הראשוניים בלבד.
עוד קבע השופט כי הנתבעים לא גזלו את סודותיו המסחריים של התובע. ולא העבירו לשיכון ובינוי את המידע החסוי בנוגע לפרויקט על-מנת שזו תעסיק אותם ותוציא את הפרויקט אל הפועל.
אשר על כן קבע השופט כי משלא מצא כי הנתבעים פעלו שלא כדין הרי שדינה של דרישת התובע להשבת הוצאותיו בגין הפרויקט-להידחות. בנוסף, משלא הוכח כי נעשה במקרה הנדון גזל סוד מסחרי וכי מדובר בתחרות בלתי הוגנת, אין מקום להוציא כנגד הנתבעים צו המורה להם להימנע מלהתקשר עם בעלי החלקות או מלעשות שימוש במידע הנוגע לקרקע בבנימינה.
התובע חויב בהוצאותיהם של הנתבעים בסכום של 10,000 שקלים לכל אחד מהם.
