מחלוקת בין שופטי בית המשפט העליון בשאלה באלו מקרים ניתן יהיה להטיל אחריות אישית על נושא משרה או בעל מניות בחברה, וזאת בנימוק שמעשיו מהווים הפרת חוזה בינו לבין התובעים.
השופטים
יורם דנציגר ו
עוזי פוגלמן סבורים (22.1.15), כי יש להטיל אחריות כזו רק במקרים שיש בהם סממנים של הטעיה ומרמה. לעומתם סבורה השופטת דפנה ברק-ארז, כי מדובר בהחמרת-יתר ודי בכך שההתנהגות תהיה חסרת תום לב בצורה קיצונית. השלושה מסכימים, כי הטלת אחריות שכזאת צריכה להיעשות במקרים חריגים בלבד.
חשש מהרחבה משמעותית
דנציגר אומר: "ישנו הבדל מובהק בין נושא משרה או בעל מניות שנוטל על עצמו התחייבות אישית לקיים את התחייבויות התאגיד, לבין נושא משרה או בעל מניות שמתחייב
בתום לב להשתדל או לעשות מאמץ להביא לקיום התחייבויות התאגיד, כל עוד לא נלווים להתחייבות זו סממנים של הטעיה או מרמה.
"...חשוב להקפיד על ההבחנה המשפטית העקרונית בין שני סוגי ההתחייבויות. סבורני כי התחייבות של נושא משרה או בעל המניות להשתדל או לעשות מאמץ להביא לקיום התחייבויות התאגיד לא תיחשב בדרך כלל כהתחייבות אישית אלא כהתחייבות שניתנת על ידו במסגרת תפקידו ובשם התאגיד, ולכן איני סבור כי היא מצדיקה כשלעצמה הטלת אחריות אישית, כל עוד ניתנה בתום לב סובייקטיבי מבלי שנלוו אליה סממנים של הטעיה או מרמה".
לדעת דנציגר, גישתה של ברק-ארז עלולה להרחיב בצורה משמעותית את הטלת האחריות האישית - צעד הנוגד את עקרון היסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. פוגלמן הסכים איתו, באומרו שאין מקום לסטות מן ההלכה שכבר נקבעה בבית המשפט העליון בנוגע לחיוב האישי.
כאשר לא הייתה השתדלות
ברק-ארז אומרת: "אני מסכימה כי המקרה הפרדיגמטי של הטלת אחריות אישית על נושא משרה או בעל מניות יהיה מקרה שבו התנהגותו הגיעה לדרגה גבוהה של חוסר תום לב. עם זאת, אינני סבורה כי חוסר תום הלב האמור צריך להיות בדרגה הקרובה למרמה או להיות כרוך בהכרח בהטעיה.
"...אינני סבורה כי יש להגביל את הטלתה של אחריות אישית על נושא משרה בתאגיד למצב שיש בו סממנים של הטעיה, היינו כזה שכרוך במצג עובדתי כוזב. אכן, זהו אכן המקרה הטיפוסי בו תוטל אחריות אישית על בעל מניות או מנהל בחברה. אולם, אין לשלול את האפשרות של הטלת אחריות אישית גם במקרים נוספים. כך, ניתן להעלות על הדעת הטלת אחריות אישית בגין התנהלות עסקית שאינה מתאפיינת במצגים עובדתיים אלא מבוססת על יצירת מחויבות אישית מצדו של נושא משרה לעשיית מירב המאמצים לכך שהתאגיד יקיים את התחייבויותיו, וזאת כאשר מתברר בדיעבד שאותו נושא משרה לא נקט כל השתדלות המכוונת לכך".
הדברים נאמרו בפסק דינו של בית המשפט העליון בנוגע לאי-רישום דירות על שמותיהם של הקונים בידי שתי חברות שבבעלות האחים עזרא ואליהו קחטן. בית המשפט דחה פה אחד את ערעורן של החברות על הקביעה שהן הפרו את התחייבותן לרשום את הדירות תוך פרק זמן סביר, לאחר שחלפו 11 שנים מאז סיום הבנייה ולאחר שהוכח שלמעשה הן לא עשו דבר כדי לקדם את הרישום.
לעומת זאת, קיבלו דנציגר ופוגלמן את ערעורם של האחים קחטן וביטלו את חיובם האישי, למרות שהשניים הבטיחו שהרישום נמצא בטיפול ולמרות שהם בעלי השליטה בחברות ומנהליהן. דנציגר קבע (לדבריו - לא בלי היסוס ותוך ציון שמדובר במקרה "אפור"), כי המצגים של קחטן לא מגיעים עד כדי הטעיה ומרמה, ולכן אין מקום לחייבם אישית בגין מחדליהן של החברות. את החברות וקחטן ייצגו עוה"ד ניר בראונשטיין, שמעון שמיע ו
שאול ברגרזון, ואת הקונים - עו"ד רוני זילכה.
