בית המשפט העליון הקל (יום ג', 7.6.16) בעונשיהם של ארבעה נערים שביצעו מסכת ארוכה של עבירות מין בילדה מוגבלת בת 12.5. הנימוק העיקרי: גילם הצעיר.

השופט אורי שהם מצטט בפתח פסק דינו את תיאור הפרשה בלשונו של בית המשפט המחוזי בתל אביב: "מדובר בפרשה מזעזעת של ביצוע עבירות מין חמורות מאוד, במשך כשבוע ימים, על-ידי מספר רב של נאשמים קטינים, שכמעט כולם (מלבד נאשם 2) מבוגרים מהמתלוננת, וזאת כלפי קטינה בת 12.5 הסובלת מלקויות שונות המקשות עליה להתמודד עם סיכונים דוגמת אלה שלהם נחשפה ואשר בשל רצונה להיות מקובלת בחברה, לא הבינה את הסיטואציה החברתית שבה חיה ושבמהלכה נפגעה".

"העיניים דומעות למשמע הדברים"

שהם עצמו אומר על הפרשה: "המדובר באחת הפרשות החמורות והמזעזעות שבהן נתקלנו בשנים האחרונות, העיניים דומעות למשמע הדברים והלב מסרב להאמין כי אכן מדובר באירועים שהתרחשו במציאות. במשך כשבוע ימים, מבצעים 11 קטינים (בגילאי 15-13 שנים לערך) עבירות מין חמורות בקטינה שגילה למטה מ-13 שנים, ביודעם כי מדובר במי שסובלת מלקויות שונות, כאשר כל רצונה היה לזכות בחום ואהבה ולהיות מקובלת בחברה.

"המערערים וחבריהם עטו על המתלוננת כמוצאי שלל רב, אנסו אותה, ביצעו בה מעשי סדום ומעשים מגונים, ולא שעו לבקשותיה, בחלק מהמקרים, כי יניחו לה ויחדלו ממעשיהם. כדי להוסיף פשע על פשע, פגעו המערערים וחלק מיתר הנאשמים, קשות בפרטיותה של המתלוננת בכך שצילמו אותה במכשירים סלולריים, תוך כדי ביצוע עבירות המין, והפיצו את הסרטונים לחבריהם.

"הנאשמים, והמערערים בתוכם, לא גילו שמץ של חמלה כלפי המתלוננת האומללה, וניצלו לרעה את מוגבלותה, את תמימותה ואת חוסר יכולתה להבין את הסיטואציה החברתית אליה נקלעה, וכל זאת כדי לספק את יצריהם, כאשר המתלוננת לא הייתה מבחינתם יותר מחפץ או אמצעי למימוש תאוותם המינית. בהתנהגותם זו רמסו הנאשמים את כבודה של המתלוננת, פגעו בזכויותיה על גופה ונפשה, והשפילו אותה עד עפר.

"הנזק הפיזי והנפשי שנגרם למתלוננת הינו כבד מנשוא, ואין ספק כי הצלקות שהותירו הנאשמים בגופה ובנפשה של המתלוננת יטביעו את חותמם עליה עוד שנים רבות, ויש לקוות כי אין מדובר בנזק בלתי הפיך. דומה, כי על מעשים כגון אלה, נאמרו דברי הנביא 'כסדום היינו, לעמורה דמינו' (ישעיהו, פרק א', פסוק ט'), שעה שנערים צעירים פוגעים באכזריות אין קץ בילדה תמימה, תלמידת כיתה ו', ומנצלים לרעה כל נקודת חולשה שלה".

עדיפות לשיקולי השיקום

למרות רטוריקה חריפה ביותר זאת, החליט כאמור שהם להקל בעונשיהם של ארבעה מבין חמשת המערערים - לאחר שגם המחוזי גזר עליהם עונשים קלים בהרבה שהיו מוטלים על בוגרים בגין אותן עבירות. לדברי שהם, הוא עושה זאת משום שכאשר מדובר בקטין - מצות המחוקק היא לתת עדיפות לשיקומו, "על-מנת להחזירו לקהילה כאזרח נורמטיבי ומהוגן".

העבריין העיקרי בפרשה, כלשונו של שהם, הודה והורשע בין היתר באונס בנסיבות מחמירות, באונס, במעשה סדום ובסיוע למעשה סדום. הוא היה בן פחות מ-15 בזמן ביצוע העבירות. שהם העמיד את עונשו על 20 חודשי מאסר - ארבעה פחות מהעונש שגזר המחוזי.

שני נאשמים נוספים היו אז בני 14, והם הודו והורשעו בין היתר במעשה סדום ובמעשים מגונים. שהם הפחית שלושה חודשים מתקופות מאסריהם, כך שהראשון ירצה 12 חודשים, והאחר - 15 חודשים.

המערער הרביעי שעונשו הוקל, הודה והורשע בין היתר באונס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום, סיוע לאונס בנסיבות מחמירות ומעשים מגונים. נאשם זה היה בן 14 בזמן האירועים, וחלקו בהם היה מרכזי. לאחר שנתיים של שיקום מוצלח, הסכימה המדינה להפחית את עונשו ל-18 חודשי מאסר. בסופו של יום, הוא זכה להקלה המשמעותית ביותר: 15 חודשי מאסר במקום 22.

שהם דחה רק את ערעורו של הנאשם שעונשו היה הקל ביותר: שליחתו לשנתיים במעון נעול ללא הרשעה. השופטים ניל הנדל וענת ברון הסכימו עם שהם. ברון מציינת גם היא את החומרה הרבה של המעשים, ועומדת בהרחבה על הפגיעה בילדה בשל הפצת התמונות, אך מסכמת: "גילם הצעיר מאוד של המערערים בעת ביצוע העבירות מחייב מתן משקל ממשי בגזר הדין לאפשרות שיקומם".

את המערערים ייצגו עוה"ד אבי כהן, שמואל פלישמן, קובי בן-שעיה, אמיר מורשתי וגדי זילברשלג, ואת המדינה - עו"ד נעימה חנוואי-כראם.