הוצאת הקיבוץ המאוחד מוציאה לאור ספרים חדשים.
בספר "בערבי חג, לפעמים גם בימי שישי", מאת דן זהבי, נפרש דיוקנו של המספר דרך מכתב שהוא כותב לאביו לאחר מותו.
במכתב מספר הבן לאביו את קורות חייו במשך השנים הרבות שבהן גזר על עצמו שתיקה. השתיקה שהחלה באי-דיבור עם ההורים - סיבתה מתבהרת בסיפור - מתפשטת גם לקשר של המספר עם קרובים, מכרים וחברים, והופכת אותו לאיש אילם, מתבונן, ששוכח איך מדברים - עם עצמו ועם אחרים.
ליד מיטת חוליה של אמו, הוא מתחיל לכתוב חוויות על החולים, הצוות הרפואי והמבקרים. מאלה הוא מגיע בסופו של דבר אל עצמו, אבל מגלה ששום התחלה כזו אינו יודע כיצד לסיים, כי ניסיון בכתיבה אין לו, וגם לא מילים.
הוא מייחל לדיבור אחרי שגילה איך השתיקה הפכה אותו לאדם זר ושונה, אבל כשהוא רוצה כבר לדבר - אוזלות לו המלים. אנשים לא מתייחסים - לא אליו ולא לדבריו. כאשר הוא רוצה לכתוב - הוא מגלה שאין לו קול. הוא מתחיל לאסוף מילים וביטויים, תחילה מחברים, מן הטלוויזיה ומהעבודה. יותר מאוחר הוא 'גונב' מילים וביטויים מהתורה - שבה הוא קורא כל לילה לפני השינה - וממשוררים שונים. גם בשפתה של ההגדה של פסח הוא נעזר רבות. במהלך כתיבת המכתב יש לו צורך להתייחס לאותם ביטויים שהוא משתמש בהם לראשונה בחייו.
היעדר תקשורת עם ההורים גורם לו גם להרגיש שלא חונך לשום דבר בחייו - לשום ערך, לשום דרך. הוא מחפש במה להאמין, מנסה להגדיר את השקפותיו הפוליטיות ושאיפותיו האישיות ומבקש להתחבר אל ה"מסורת". הראשונה שנקרית בחייו, ובסופו של דבר המאכזבת מכולן, היא זו של סדר הפסח, ובמהלך הסיפור מתוארים ארבעה סדרי פסח שונים, המשרטטים את מצוקותיו, כמיהותיו ותסכוליו של המספר.
רק לאחר שסיפר את אירועי חייו לאביו במכתב, "מפשיר" המספר, הכעס על הוריו הופך "בתהליך אלכימי, לא מובן, לרחמים", והוא יכול, בפעם הראשונה בחייו, לפנות אל אביו בלשון: "אבא".
הסיפור כולו כתוב בנימה של קינה - קינה על שני השליש הראשונים של חייו שעברו ללא דיבור וללא קשר ממשי עם אנשים - ניכור שתוצאתו באה לידי ביטוי גם בקשריו הרופפים עם בני המין השני - החל בקשריו-לא קשריו עם אישתו, וכלה בקשרים מזדמנים שהוא חווה אחרי הגירושים ואשר בהם הוא משגע וגם משתגע על-ידי נשים - קינה על הערכים שלא קיבל בביתו, על צחוקו שהלך לאיבוד, על גירושיו לפני גיל ה-40, על אי יכולתו לשמוח בילדים ולבטא את עצמו.
המכתב שלא נשלח מעולם ולא מגיע לשום נמען, הופך בסופו של דבר לסיפור חייו של המספר - סיפור שדרכו לומד הבן לדבר, מוצא את קולו, וגם ממציא שפה משלו.
דן זהבי
דן זהבי נולד וגדל בחיפה. למד בטכניון במסגרת העתודה האקדמית, סיים בהצטיינות תואר ראשון בפיזיקה, המשיך בלימודים לתואר שני, ובסיומם התגייס לשירות סדיר. שירת כקצין קשר בפיקוד דרום ובמפקדת קצין קשר ראשי. במהלך שירותו הצבאי התחתן. הוליד בת ובן.
מאז השתחרר משירות סדיר ועד היום עובד דן זהבי ברפאל, תחילה כפיזיקאי-חוקר, ובהמשך התקדם לתפקידי ניהול פיתוח שונים. במסגרת עבודתו זכה בפרס רפאל על פיתוח מקורי. תפקידו האחרון היה מהנדס ראשי בשטח אלקטרו-אופטיקה שבחטיבת הטילים.
כיום הוא עובד בחברת ווילס ברמת-גן במסגרת שנת שבתון מרפאל.
בכל תקופת לימודיו בטכניון וגם שנים רבות לאחר מכן צייר, ועם סיום הלימודים בטכניון ערך תערוכת יחיד בבית "אבא חושי" בחיפה. כעבור עשור הציג פעמיים במוזיאון חיפה לאמנות מודרנית במסגרת הביאנלה לאמנים צעירים. אחת מתמונותיו נרכשה על-ידי המוזיאון.
לכתוב החל רק בשנים האחרונות. "בערבי חג, לפעמים גם בימי שישי" הוא ספרו הראשון.
ספר נוסף הרואה אור בימים אלו הוא על עתידו של טבע האדם, מאת יורגן הברמאס
יורגן האברמאס הוא אחד הנציגים הבולטים של התיאוריה הביקורתית בימינו, היורש הידוע ביותר באסכולת פרנקפורט של מוריו אדורנו והורקהיימר. הספר שלפנינו הוא מסה על הסוגיה המצומצמת לכאורה של הנדסה גנטית, ומצטרף אל ספר קודם של הברמאס שיצא ב"אדום כהה", קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד - הקונסטלציה הפוסט לאומית.
הברמאס מצביע על הסכנה של "פריצת הסכר", על-ידי טשטוש הקו התוחם בין התערבות גנטית לצורך ריפוי לבין שיפור המטען הגנטי. טשטוש זה עלול להוביל להכרעות על עתידו של מין האדם. החשש הוא מפני "טשטוש הגבול בין הטבע, שאנו הננו, לבין הירושה האורגנית שאנו מעניקים לעצמנו".
טשטוש זה הוא אומנם ציר יסודי לאורך כל ההיסטוריה האנושית, אך מה שעומד כעת על הפרק הוא ויתור על הטבע לטובת עיצוב אורגני שאינו מציב לעצמו שום גבולות. לדברי הברמאס, המפלצת של "הירושימה גנטית" היא שעומדת בפתח, אך היא מצטיירת כפרסומת לתכשיר קוסמטי. הסכנה אינה רק יצירת גזעים מובחרים, אלא יצירה של מינים שונים אשר יפוררו את אחדותו של מין האדם.
ייתכן שבסופו של הפולמוס לא יתגשמו תחזיות יום הדין, ייתכן כי התרבות תטמיע את המקרים החריגים בלי לערער את זהות המין האנושי. אך הברמאס חרד מפני התוצאות של ויתור על הטבע שירשנו לאורך הדורות ללא התערבות של יד אדם, מפני ויתור על "אי-הנגישות ליסודות הגנטיים של קיומנו הגופני". הוא חושש שההכרה הדדית בין בני האדם, והאפשרות לפעולה חברתית קומוניקטיבית, יאבדו בתהליך זה, ותחתן יבואו פעולות אינסטרומנטליות, מכשירניות, שיגרמו להחפצת האדם.
הדיון על הגבול בין מקריות גנטית לתכנות גנטי מאיר מחדש את אתיקת המין האנושי, הניצבת ברקע. נוצר מתח בין הרצון להגדיל את האוטונומיה הגנטית של היחיד לבין תפישה נורמטיבית הנשענת על אתיקת המין האנושי. יש לשמור על המתח הזה בלי לרסקו לחלוטין. הגדלת האוטונומיה של היחיד עלולה לערער את התפישה הנורמטיבית של בני אדם המכבדים זה את זה באופן הדדי ושווה. "הודות לאתיקת המין האנושי אנו זוכים באוריינטציה המדרבנת אותנו לזהירות ולמתינות".
העיסוק בחיים שלפני התפתחות העובר מעלה שאלות הנוגעות בתיאורים אינטואיטיביים שלאורם אנו מזהים את עצמנו בתור בני אדם ומבחינים בינינו לבין חיים אחרים. "ערעור הביטחון בזהות המין האנושי [...] נוגס בתמונה שגיבשנו לגבי עצמנו כיצורים תרבותיים ששייכים למין האדם - ודומה היה שלתמונה זו אין אלטרנטיבה".
מן הראוי לשמור על ההבחנה בין גוף מיוצר באופן מלאכותי לבין ישות טבעית, שכן מחיקת ההבחנה עלולה לגרור הרס של הערך העצמי. אין מנוס מלהכריע כעת סוגיה אתית זו, עוד לפני חציית הרוביקון אל "הירושימה גנטית", תוך כדי דהירה על המסלול - התמים לכאורה - של התערבות למען שיפור גנטי.
"כעת כבר אין לשלול את האפשרות, שכוונות גנטיות 'זרות' יתפסו חזקה על תולדות החיים של האנשים המתוכנתים [...] מעוררת בנו אי-נחת השאלה, האם וכיצד מעשה החפצה כזה פוגע ביכולתנו להיות עצמנו, ופוגע בזיקתנו לאחרים? במקרה זה, הנוכל לראות את עצמנו כאנשים שתופשים עצמם כיוצרים הבלעדיים של חייהם, ופוגשים את כל האנשים האחרים כשווים, ללא יוצא מן הכלל?"
לספר מצורפת הקדמה של המתרגם אדם טננבאום.
יורגן הברמאס
יורגן הברמאס, מבכירי החוקרים וההוגים בשאלות מדיניות וחברה, היה תלמידו של אדורנו ונמנה על הדור הצעיר של אסכולת פרנקפורט. מבין כתביו הרבים ראו אור בארץ מקצת ממאמריו ומסותיו, בחברה וזהות בימינו, בהוצאת ספרית פועלים והרצאתו על המודרנה, שמופיעה בספר הנאורות - פרויקט שלא הושלם? בהוצאת בקיבוץ המאוחד.
הברמאס, יליד 1929, מלמד היום סוציולוגיה באוניברסיטת פרנקפורט.
