מפלה כפולה לגלעד שרון בבית המשפט המחוזי בתל אביב:

- בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את ערעורה של הפרקליטות על החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה, וחייב את גלעד שרון למסור למשטרה קלטות שהקליט בפרשת האי היווני. על-פי החשד, קלטות אלה מתעדות כמה משיחותיו עם איש העסקים דוד אפל, וכן עם גורמים נוספים.

צוות החקירה בפרשה זו חושד, כי קלטות אלה יכולות לשפוך אור על "פרשת השוחד" - מאפל, אל ראש הממשלה אריאל שרון, באמצעות גלעד שרון. גלעד שרון מכחיש שיש בידיו קלטות כאלה, ומכל מקום, הוא טוען: איני חייב לשתף פעולה עם המשטרה; אני שומר על זכות השתיקה. מטעם זה הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, שבו הפסיד כאמור.

בהחלטתם כתבו השופטים, בין היתר: "היות המסמכים ברשותו הפיזית של המערער - אינו המבחן הבלעדי לחובתו של המערער לקיים את הצו, ועליו לקיים אותו גם באשר למסמכים שבהחזקתו הקונסטרוקטיבית".

- במקביל, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור שהגיש גלעד שרון על החלטת בית משפט השלום בתל אביב. בפסק הדין שניתן, מחייב בית המשפט את גלעד שרון לשתף פעולה עם המשטרה, כדי לאפשר לה להשיג מסמכים שונים בפרשת סיריל קרן, ובמיוחד מסמכים הנוגעים לתזרים הכספים בחשבונותיו בחו"ל. ואולם, גם בפסק דין זה מותיר בית המשפט בעמימות נושא זה: על-פי פסק הדין, תימשך גם בעתיד הביקורת השיפוטית בנקודה זו, בדבר מידת שיתוף הפעולה שבה וסוג המסמכים שיידרש שרון לסייע בהשגתם.

הערעורים נשמעו ונפסקו בהרכב-שלושה שופטים: השופטת דבורה ברלינר (אב"ד), זאב המר ויהודית שיצר:

- הפרקליטות ערערה על החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה, שקיבל את הצהרתו של גלעד שרון, לפיה הקלטות הקשורות לחקירת פרשת האי היווני, אותן נתבקש למסור, אינן מצויות בידיו;

- מנגד, ערער שרון על החלטת בית משפט השלום בתל אביב, שהורה לו לקיים את צו גילוי המסמכים, ולמסור את המסמכים שלטענת המשטרה לא העביר לחוקריו בפרשת סיריל קרן, גם אם אלה אינם בידיו כעת, ומצויים בין השאר, בבנק באוסטריה.

כאמור, גלעד שרון נחל מפלה כפולה: הוא חוייב למסור קלטות, ולסייע בהשגת המסמכים המבוקשים. לבקשתו, באמצעות עו"ד מיכה פטמן, ניתן בשלב זה צו עיכוב ביצוע למשך 7 ימים, הנותן בידי גלעד שרון שהות כדי לערער על פסק הדין בפני בית המשפט העליון. שרון מיהר להודיע על כוונתו לערער. הפרקליטות והמשטרה, שיוצגו בהליכים אלה על-ידי עו"ד גל לברטוב, הביעו שביעות רצון מפסק הדין.

ניתן לערער על ההחלטות

בטרם דנו בערעורים גופם, התייחסו השופטים לשאלה האם בכלל קיימת לצדדים זכות ערעור על החלטות בית משפט השלום. פרקליטו של שרון, עו"ד מיכה פטמן, טען אמנם בחצי פה כי מאחר ובית המשפט הגדיר את החלטתו כ"מעין החלטת ביניים", וכלל הוא, כי אין ערעור על החלטות ביניים במשפט פלילי, הרי שאין למדינה זכות ערעור.

ואולם, קבעו השופטים בהתאם להלכה הידועה, לא הכותרת היא הקובעת אלא המהות. "אופיה של ההחלטה נקבע לפי תוכנה ומהותה ולא לפי ההגדרה הסמנטית שהוצמדה לה. מבחינה מהותית, ההחלטה בב"ש 2852/03 מסיימת את הדיון באותו הליך ועל-כן אינה החלטת ביניים".

שני הצדדים לא פעלו בדרך הנכונה

בדחותם את ערעורו של שרון, קבעו השופטים כי "הדרך הנכונה שהיה על המערער לנקוט בה, לאחר מתן ההחלטה [למסור את המסמכים], היא לפנות לבית המשפט ולבקשו להשתחרר ממילוי הצו כולו או חלקו. כל עוד לא עשה כן, ובית המשפט לא החליט אחרת, הרי הצו עומד בחזקת תקינותו ועל המערער למלא אחריו במלואו, דהיינו למסור כל אחד מהחפצים או המסמכים הנקובים בו".

"כזכור, המערער לא פנה לבית המשפט. המדינה, היא שפנתה לאחר מתן ההחלטה וביקשה לקבוע דיון בהתאם למנגנון שהוצע על-ידי בית המשפט העליון. מלכתחילה היתה הבקשה מיותרת (שהרי ממילא היה על המערער לקיים את הצו). בדיעבד, לנוכח העובדה שהמערער מסר רק חלק מהמסמכים הנזכרים בצווים ולא את כולם, יש מקום לדיון, ופנייתה של המדינה, החליפה למעשה את הפניה שהיתה צריכה לבוא מצידו של המערער".

השופטת ברלינר קבעה, כי "תהליך מילוי הצו נתון לביקורת שיפוטית. יישום הביקורת השיפוטית משמעותו בהקשר הנוכחי, כי על המערער להסביר מדוע לא יוכל למסור מסמך זה או אחר, היכן הוא מצוי, וכיו"ב. הדרך שבה נקטה השופטת [נוגה אוהד בבית משפט שלום בפתח תקוה] איננה נכונה איפוא. זאת, משום שכב' השופטת קמא הסתפקה בהצהרתו של ב"כ המערער כי מסר המסמכים שבידיו ללא ביקורת כלשהי, בבחינת 'כזה ראה וקדש'".

"כשם שלעניין החשש מפני הפללה עצמית במנגנון שהוצע בהחלטת בית המשפט העליון כמפורט לעיל, מתקיים דיאלוג בין בית המשפט לבין החשוד, כך גם בשלב שבו נמנע החשוד ממסירת מסמכים מסויימים צריך להתקיים דיאלוג, שהוא חלק בלתי נפרד מן הביקורת השיפוטית, בין החשוד לבין בית המשפט".

חשש שהמערער העביר המסמכים ל"עיר מקלט"

השופטת ברלינר אף דחתה את טענתו של עו"ד פטמן, לפיה "אני אומר כי אני חייב לתת להם מסמכים שהם בידי ואם החבאתי, לא צריך לספר אצל מי הם. אם החבאתי זו עבירה, אך איני צריך לספר היכן הם". לדבריה, "קבלת הטענה מעקרת למעשה מתוכנה את משמעות החלטת בית המשפט העליון. מה הועילו חכמים בתקנתם בכך, שקבעו כי על מסירת המסמכים לא חלה זכות השתיקה, אם המערער יכול על דעת עצמו ל'סנן' את האמור בצו, ולהימנע ממסירת מסמכים מסוימים, פשוט על-ידי כך שיצהיר כי אינם מצויים בידו".

לגבי החשש לשיבוש מהלכי משפט, אמרה ברלינר: "גם תוך יציאה מנקודת הנחה כי המערער, או כל אדם אחר במצבו, יצהיר את האמת בנושא הימצאותם של המסמכים בידו, הרי קיים החשש כי הוא העביר המסמכים ל'עיר מקלט' כלשהי, והוציא אותם מהחזקתו על-מנת שלא ייאלץ למוסרם. לפיכך, אין ספק שקיומה של הביקורת השיפוטית על מילוי הצו הוא חיוני ומתבקש, ובלעדיו אין משמעות להחלטה".

המדינה היתה צריכה לפעול נגד שרון במישור הפלילי

כמו בדיון הקודם, ציינו השופטים כי המדינה היתה צריכה לפעול נגד שרון במישור הפלילי: "על-פני הדברים, אכן לא היה מקום להגשת הבקשות על-ידי המדינה, בשלב שבו הוגשו. שכן למעשה המדינה לא עתרה לסעד, או תוצאה אחרת מזו שכבר היתה קיימת ממילא מכוח קיומם של הצווים".

"אם סברה המדינה כי המערער אינו ממלא את הצווים, ואי-מסירת כל המסמכים הנקובים בצו, היא לכאורה, אי-קיום או הפרתו, פתוחה היתה בפניה הדרך לנהוג כפי שנוהגים בכל אדם שאינו ממלא הצו, ולפעול מכוח פקודת בזיון בית המשפט, או שמא, מכוח הוראת סעיף 287 לחוק העונשין (הפרת הוראה חוקית), או כל דרך אחרת".

"יחד עם זאת", הוסיפה השופטת ברלינר, "שני הצדדים הודיעו במהלך הדיון בפנינו כי יצאו מנקודת ההנחה שהמערער שומר חוק, יכבד כל צו שניתן, ופעל כפי שפעל מתוך אמונה שבכך אין הוא מפר את החוק. כיוון שכך, ראתה המדינה לנהוג בדרך זו. נראה לי כי די בתשובה זו, במיוחד כך כאשר בדיעבד, היה צורך בדיון גם אם לא מן הטעמים המקוריים שצוינו בבקשת המדינה".

"בהחזקתו או ברשותו"

באשר לפרשנות הביטוי [מסמכים אשר מצויים] "בהחזקתו או ברשותו" של שרון, קבעה השופטת ברלינר כי המחוקק נקט בביטוי כפול - "בהחזקתו" ו"ברשותו", ולא לשווא עשה כן, מאחר והביטויים אינם זהים. "'החזקה' לעניין סעיף 43 צריכה להתפרש גם כהחזקה קונסטרוקטיבית שמבחנה הוא אכן פוטנציאל השגת החפץ, או המסמך ופוטנציאל העשיה בהם. השימוש בשני הביטויים (החזקתו ורשותו) זה לצד זה, ודאי מצביע על-כך שהכוונה היתה להגדרה מרחיבה - החובקת את מגוון האפשרויות המקסימלי".

בכך, דחתה השופטת ברלינר את הפרשנות שהציע עו"ד פטמן, כאילו מדובר בהחזקה פיזית בלבד.

האם על שרון להתאמץ כדי להשיג המסמכים?

השופטת ברלינר התייחסה גם לשאלה, "האם צריך המערער להתאמץ במידה כזו או אחרת להשיג מסמכים שאינם ברשותו הפיסית, וזאת כדי לסייע למשטרה בחקירתה". עו"ד פטמן טען, כי לא ייתכן כי כישלון החוקרים להשיג מסמכים מסויימים, יביא להעברת הנטל אל כתפיו של שרון.

"אין מחלוקת", ציינה ברלינר, "כי שיטת המשפט בישראל היא השיטה האדברסרית, שאחד ממאפינה הוא כי על התביעה מוטלת החובה להביא ראיות להוכחת האשמה, והחשוד (או הנאשם) אינו אמור לספקן. יחד עם זאת ברור, כי אם לא ניתן להשיג מסמכים מסויימים אלא על-פי הוראתו ושיתוף פעולה מצידו של חשוד, או לעניין זה גם אדם אחר, והלה אינו מאפשר זאת, הרי יש בכך כדי לטרפד כל חקירה ולהביאה למבוי סתום".

"נראה לי", הוסיפה, "כי מילת המפתח בנושא זה כמו בנושאים אחרים היא 'מידתיות'. החשוד צריך לאפשר השגת מסמכים, גם כאלה שאינם בידו פיזית, במידה הראוייה. אפשר לחשוב על קריטריונים שונים, מה ייחשב כ'מידה ראוייה' לצורך זה".

"החשוב לדעתי הוא בכך, שגם על נושא זה תתקיים ביקורת שיפוטית. החשוד יוכל להביא בפני בית המשפט גם בעניין זה את השגותיו, מדוע אין לדרוש ממנו הבאת מסמך מסויים, הגם שפוטנציאל השליטה באותו מסמך מצוי בידו וכיו"ב. בית המשפט הוא שיהיה מופקד על בחינת הטענות. בית היתר, ישקול בית המשפט את האפשרות שבידי החוקרים להשיג את המסמך ממקורות אחרים, ללא עזרת החשוד".

לפיכך, דחו השופטים את ערעורו של שרון וקיבלו את ערעור המדינה, תוך שהם מורים על החזרת הדיון לבית משפט השלום בפתח תקוה, כדי שכל אחד מהצדדים יטען בהתאם לאמור. כלומר: שרון יסביר לבית המשפט מדוע מסמך מסויים אינו ברשותו ומדוע הדרישה ממנו להשיג את המסמך אינה "מידתית". המדינה תציג ראיות מדוע לדעתה המסמך מצוי ברשותו של שרון ו/או מדוע עליו להשיגו עבורה.

בפרקליטות מרוצים

עו"ד לברטוב אמר בתום הדיון כי הוא שבע-רצון: "בית המשפט קיבל את כל טענותינו עד תומן ולמעשה יישם נכונה את פסק הדין של בית המשפט העליון וקבע שעל שרון להמציא את כל המסמכים. למעשה, הוא קבע שבעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון והצו השיפוטי, היה על גלעד שרון לבוא מלכתחילה לבית המשפט, להמציא את כל המסמכים, ולבקש להימנע מלהמציא מסמך כזה או אחר, אם הוא סבור או טוען שהמסמך הזה אינו בידיו".

לגבי סוג המסמכים המבוקשים, הסביר לברטוב כי בפרשת סיריל קרן, אותה הוא מלווה, מדובר בעיקר ב"מסמכים בנקאיים שמתייחסים לחשבון בנק באוסטריה" ול"מסמכים הקשורים לחברה הנמצאת בשליטתו ובבעלותו של גלעד שרון". לברטוב הבהיר, כי "מדובר במסמכים שלפי כל קנה מידה משפטי, ובית המשפט המחוזי קיבל את כל טענותינו בנושא זה, אלה מסמכים המצויים בשליטה ובאחזקה של גלעד שרון".

"הצגנו, במעמד צד אחד, בפני בית משפט השלום ראיות לכאורה לגבי אחזקתו של גלעד שרון ושליטתו באותם מסמכים. את השלב הזה כבר עברנו. שרון וסניגורו לא טענו, לא הוכיחו ולא הציגו לבית המשפט ראיה או טענה כלשהי שהמסמכים הללו אינם בשליטתם".

לברטוב הסביר, כי 15 הארגזים שמסר שרון לפרקליטות היו שייכים לכאורה לפרשת האי היווני, אולם "לנו הוא [שרון] הביא מעטפה ובה מספר מסמכים, מעט מאוד מהמסמכים שביקשנו ונמצאים בשליטתו, ולכן פנינו לבית המשפט".

ע"פ 70002/04 מדינת ישראל נ' גלעד שרון;
ע"פ 70122/04 גלעד שרון נ' מדינת ישראל