האמת על גדר-ההפרדה

אנשי השמאל מתרגשים. בקרוב תעמוד לדיון בהאג חוקיות הקמת גדר ההפרדה. לפי אנשי השמאל, כדוגמת יוסי שריד ואופיר פינס, הגדר היא פשע מלחמה כיוון שלא הוקמה על "הקו הירוק". הגדר הכרחית לצרכי ביטחון, אלא שמכיוון שאינה על הקו הירוק היא לא חוקית ולא מוסרית. האמת היא כי הגדר אינה חוקית, אך לא במובן של פשע, אלא במובן שפשוט אין חוק בינלאומי החל עליה (היא 'א-חוקית' ולא 'לא-חוקית').

נבחן את הטענה המשפטית. אלו הטוענים נגד תוואי הגדר משתמשים בעיקר באמנת ז'נבה, אולם בכך הם מניחים כי השטחים מעבר לקו הפסקת האש של 1949 הם שטחי פלשתינים, ולא היא - עד כמה שלא אידאולוגיה או התעמולה הפלשתינית קובעים, אלא החוק הבינלאומי. עובדה זו נובעת מהסכמי שביתת הנשק והשלום שישראל חתומה עליהם, בהם מוותרים הערבים (מצרים וירדן) על ריבונות לכאורה שהייתה להם בשטחים מבלי שיוגדר ריבון אחר.

לא אלאה בפרטים, רק אציין כי באשר לגבולות 1949, החביבים כל כך על השמאל, נכתב בפירוש בהסכמי שביתת הנשק, על-פי דרישת הערבים, כי: "אין לפרש משום בחינה את קו שביתת הנשק כגבול מדיני או טריטוריאלי" ^{סעיף 5(2)}. באופן דומה אין גבולות בינלאומיים בינינו לבין סוריה ולבנון, כיוון שעדיין אין הסכם שלום המגדיר אותם. זה מפתיע, מעניין ומרתק את הישראלי שטוף התעמולה, לפחות אם בראשו אפילו שביב קטן בלבד של מחשבה ביקורתית, אבל זו המציאות של החוק הבינלאומי.

במילים אחרות, אין בשטחים ריבון מוגדר על-פי החוק הבינלאומי, וגבולות 49 אינן גבול מדיני של מדינת ישראל. משום כך, אגב, גם ההתנחלויות אינן פשע מלחמה, למרות המנטרות של השמאל המנותקות מן ההקשר המשפטי (אגב, אם הגדר היא פשע מלחמה, כל ממשלות העבודה שתקצבו בנייה בשטחים הן פושעות מלחמה). אם לחדד נקודה זו, באמנה של בית המשפט הפלילי הבינלאומי מ-1.7.2002, ביוזמת מצרים "ידידתנו", הוכנס סעיף מיוחד הבא להגדיר את ההתיישבות בשטחים כפשע מלחמה (סעיף שאינו מצוי באופן החל על מתיישבי יש"ע בשום אמנה אחרת), וזו אחת הסיבות שישראל לא אישררה את האמנה (כמו גם ארה"ב), ולכן היא אינה מחייבת אותה.

אלא שהטריבונל הנוכחי בהאג, שאינו קשור לבית הדין הפלילי הבינלאומי ולאמנה המסוימת הזו, כמו גם אנשי השמאל, ישמחו לאמץ כל הנחה הפוגעת בישראל ובממשלתה, בלי קשר לחוק.

הסעיף המצוטט מאמנת ז'נבה הרביעית, ההופך לדעת הפוסט-ציונים את ההתנחלויות לפשע, הוא סעיף 49, הקובע כי הכובש אינו רשאי להעביר חלקים מאוכלוסייתו לשטח הכבוש. אם נתעלם לרגע מן העובדה שדין השטחים בהכרח אינו דין של שטח כבוש (בשל שאלת הריבונות), ונקבל את כללי אמנת ז'נבה ביחס אליהם (כפי שישראל עושה בפועל), נגלה כי הסעיף אינו אוסר על התיישבות וולונטרית בשטחים אלה. מטרתו למנוע יישוב מכוון וכפוי של הממשלה הבא לשנות את היחס הדמוגרפי, ולא התיישבות וולונטרית של אזרחים. גם כאן הפרשנות האנטי-ישראלית הולכת צעד אחד מעבר למילה הכתובה. כפי שנאמר: "כל העולם בג"צ".

לעומת זאת, חשוב לזכור כי דווקא הזכות היהודית על "פלשתינה" (ועידת סן רמו, 1920), ולכל הפחות על כל עבר הירדן המערבי, הוכרה באופן רשמי בכתבים מחייבים ועל-ידי אנשי משפט בינלאומיים מוכרים, כולל אחרי 1967.

הנסיון להפחיד אותנו עם "גזר-הדין" של בית המשפט הבינלאומי בהאג, העשוי להוביל, על-פי דברי אופיר פינס במאמר המופיע באתר זה, "להטלת סנקציות נגד ישראל", מעיד במקרה הטוב על בורות וחוסר הכרת העובדות, אם לא, במקרה הגרוע, על הטעיה ורמייה. מסקנות בית הדין, לכל היותר, יכולות לשמש את החלטות מועצת הביטחון המתקבלות לפי פרק 6 לאמנת האו"ם (הפרק לפיו התקבלו גם שאר ההחלטות הנוגעות לישראל). פרק זה אינו בסיס לפעולה אלא הוא ממליץ בלבד, בניגוד לפרק 7 שהחלטותיו מחייבות (על-פי פרק 7 למשל התקבלו ההחלטות בעניין עירק). לכן, גם אם נתעלם מאפשרות הווטו האמריקני, אין שיניים לבית דין זה. לא מדובר בבית המשפט הפלילי הבינלאומי (שגם הוא, כאמור, אינו מאיים עלינו כל עוד לא אושררה אמנתו), אלא בגוף חסר סמכות באשר לכל דבר שאינו בהסכמת הצדדים.

משמעות העניין היא כי סמכותו של בית הדין אינה גדולה מסמכות החלטות האו"ם, שמבחינת המשפט הבינלאומי אינן יותר מהמלצה ותלויות בהסכמת הצדדים. לכן אין שום סנקציה באופק. לו היה אחרת, מצבנו היה רע ומר ממילא, כיוון שעובדה גלויה היא כי אין החלטה אנטי ישראלית שלא ניתן להעביר באו"ם. הטענות בדבר פשע בבניית הגדר כוללות אימוץ של נקודת מבט אנטי-ישראלית ואפילו אנטישמית, אלא שמבחינת החוק אין להן דבר עם המציאות והן לא יותר מסיסמאות ריקות וחסרות הבנה משפטית, היסטורית ובינלאומית.

מעבר לטענה המשפטית נגד הגדר, ישנה כמובן טענה מוסרית. אלא שגם זו מבולבלת ומוטעית. הטענה כי מפקיעים קרקעות, מפרידים משפחות, קורעים בין פלשתינים ופרנסתם וכד', רלוונטית לא פחות לתוואי 1949. מי שמכיר את קו הגבול יודע עד כמה צפופה ההתיישבות הערבית בדיוק בחלק זה, עד כמה כמעט לכל כפר ועיר יש מקביל מעבר לקו הירוק, עד כמה המשפחות מעורבות ושזורות זו בזו, עד כמה הפרנסה משותפת.

הטיעון כי הגדר היא באופן כללי עוול מוסרי מובן לי (גם אם הוא בטל לנוכח ההקשר הכולל). לעומת זאת, הטענה כי מוסרי להפריד בין ערבים ישראלים למשפחותיהם, פרנסתם ושדותיהם המצויים מעבר לקו הירוק, כמו גם להפקיע את אדמתם, אך לא מוסרי לעשות זאת לערבים ללא תעודות כחולות, נראית לי חסרת אחריות, הגיון, מוסר או צדק כלשהם. ובכל מקרה נפגעת פרנסתם של ערביי השטחים המכלכלים את משפחותיהם על-ידי עבודה בשטחי ישראל, וגם זה ודאי לא מוסרי, לשיטת הטוענים.

כדאי לדעת: אהוד ברק הציע גדר הפרדה על הקו הירוק לאחר כשלון קמפ-דיוויד. הפלשתינים מחו בכל העולם ובגרמניה הייתה אמורה להתקיים ועדה על "פשע המלחמה החדש של ישראל". בהסכם טנט, אליו מחויבת ישראל בפירוש במפת הדרכים, הכניסו הפלשתינים סעיף המנסה למנוע הקמת חומה ("the errection of a walls"). למה כוונתם? בבירור לחומה במודל ברק - על הקו הירוק.

מכאן אנו למדים כי הטענה בדבר בניית הגדר על הקו הירוק אינה אלא תואנת שווא. היא כיסוי על מחשבה פוליטית שתוביל אותנו לאסון, כשנעמוד על תקפותן של טענות אלה באשר לכיבוש של 48', שכלל גירוש (במימדים כלשהם) והפרה בוטה של החלטות האו"ם. מה יגידו שריד ופינס אז? מסתבר כי כאשר מקלפים את קליפת החוקיות והמוסר הקורנת של אנשי השמאל, בעזרת הגיון והכרות עם העובדות, מתגלה התוך, ואין הוא מרנין במיוחד. הטיעונים הריקים הללו נשענים בעיקר על בורות, הטעייה ושאיפות פוליטיות, ואין להם דבר עם האמת, הממלכתיות והיושר, המתחייבים גם מאופוזיציה.

ולמרות כל זאת, כפי שכתבתי כאן לפני חצי שנה, אני עדיין נגד בניית הגדר. הטיעונים שהעליתי אז עדיין שרירים וקיימים, ולמעשה עוד נוספו עליהם חדשים. הנזק הדיפלומטי שצפיתי אכן בא. היכולת להשיג הסכם כלשהו עם הפלשתינים, אפילו הפסקת אש או הסכם ביניים, אמנם נדחה. בעקבות אשליית הגדר מחשבות הנסיגה והבריחה, ושנאת ההתיישבות ביש"ע, אמנם התעצמו.

הביטחון, למרות מה שמספר לנו ראש שב"כ חסר מוסר, יושר ועכבות, לא השתפר. נכון, בנקודות מסוימות יש שיפור. אבל לירושלים אין בעיה להבריח מחבל מתאבד דרך מזרח העיר, גם אם "חומות סביב לה". בפיגועים שעברו במחסומים נרצחו עשרות (חלק גדול מן הפיגועים גם לפני בניית הגדר עבר ממילא דרך מחסומים).

הפלשתינים משפרים את טיליהם. מאות משאיות עוברות יום יום מהשטחים לארץ וחזרה, כמו עשרות אלפי פועלים ואלפי אזרחים ערבים. בתנאים אלה אין אפשרות למנוע טרור, וממילא איש בממשלה אינו מעוניין להפר את הסכמי העבודה והסחר עם הפלשתינים. אם יש שקט יחסי, הוא נובע בעיקר מסטטוס-קוו אכזרי שנוצר לאחר שישראל הגדילה את מספר החיסולים, מהצלחות סיכוליות נקודתיות ושיפור בעבודת הצבא.

אך הדבר הגרוע מכל, שעליו לא דנים, הוא החטא המוסרי שבהפקרת מתיישבי יש"ע לטרור ובהבדלה בין דם לדם שיוצרת הגדר. אלה עוד יובילו אותנו לשפלים שעוד לא הכרנו.

במלחמות ישראל אין תחליף לניצחון ולהכרעה. כל נסיגה, כל בריחה, כל התבצרות רק תגדיל את מימדי האסון. תארו לעצמם מה היה קורה אם אחרי הפיגוע בדולפינריום, לפני שלוש שנים כמעט, ישראל היתה פותחת במערכה צבאית חסרת פשרות, מגרשת את הרשות וערפאת, משתלטת על כל הערים, הורגת וכולאת כל חמוש וכל טרוריסט ומסרבת לדון עם ממשלות בעלות גוון טרוריסטי כלשהו.

האם הדי הגינויים הבינלאומיים לא היו מסתיימים עד היום? האם היינו היום במצב בינלאומי גרוע כל כך? האם הכיבוש בעירק לא היה מסיח את הדעת מהמצב בשטחים באופן כזה שלא היה חוזר לתודעה הבינלאומית, כפי שקורה לאחר כל פעולת צה"ל היום? האם לא היינו חוסכים את כל היוזמות ההרסניות והאנטי דמוקרטיות לשלום? האם בניית גדר בתנאים אלה לא הייתה אפילו מתפרשת במחווה הומנית? האם לא היינו עם הרבה פחות הרוגים, הרבה יותר נחישות, כלכלה יציבה יותר וקצת יותר אמונה באפשרותם של חיים שלווים במזרח התיכון?

לדעתי כן. הגדר, לעומת זאת, רק תחליש אותנו, תדרדר אותנו עוד, תסיט אותנו לדיוני סרק על תוואים ומפות פוליטיות למהדרין ותמשיך את מגמת הוויתור על שטחים, שגם אלו אשר רוצים להיפטר מהם, חייבים להודות כי באופן שבו הדבר נעשה בעשר השנים האחרונות התוצאה המיידית היא עוד ועוד טרור ושכול.