יו״ר הכנסת יולי (יואל) אדלשטיין הצביע בקלפי סמוך לביתו בהרצליה

יו"ר ועדת הבחירות השופט חנן מלצר דחה (יום ג', 9.4.19) את עתירתו של איתמר בן גביר, מועמד איחוד מפלגות הימין שעתר בדרישה להסיר את חסימת פרופיל המשתמש שלו מספר ימים לפני הבחירות בשל פוסט שבו נכתב: "ימותו אלף מחבלים ולא תיפול שערה מראשו של חייל צה"ל".

המצביע הראשון במדינת ישראל נכנס אל הקלפי שבבית הכנסת ברחוב פרישמן בתל אביב ב-25 בינואר 1949 בשעה שש ורבע בבוקר, והטיל את פתק הבחירה שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצביעו יהודים לפרלמנט הישראלי וההתרגשות גאתה. בעיתונות של היום למחרת הבחירות ניתן היה לראות דיווחים תמימים על אנשים תמימים עם שמחה פשוטה. "ההצבעה שנעשתה חוויה גדולה לכל משתתפיה קיבלה אופי של התרגשות ומחזות גיל מיוחדים במקומות רבים", כתב סופר הצופה באותו יום. עוד הוסיף כי "מהרבה בתי כנסיות יצאו בצוותא חבורות מתפללים עטורים בטליתותיהם ופניהם לאולמי הקלפי. רבים בירכו 'שהחיינו' על שזכו להגיע לכך - לבחור צירים לפרלמנט הישראלי".

בחירות 2019 הן מגעילות במיוחד. כבר היו לנו מערכות בחירות קשות, סוערות, לוהטות ואפילו אלימות יותר, אבל הפעם התחושה היא בעיקר של מיאוס. מיאוס מהפוליטיקאים. מיאוס מההטרדה שקוראים לה תעמולת בחירות, ומיאוס מהסקרים. כאילו אנחנו מטומטמים.

להיות כמו "זבוב על התיקרה" - זהו חלומו של כל עיתונאי, הנמצא מחוץ לחדר חתום וסגור שמתקיימות בין כתליו שיחות חסויות או נופלות החלטות גורליות. זכיתי והייתי כמו זבוב כאשר שני מנהיגים דגולים קיימו ביניהם שיחות בארבע עיניים, אם לא להביא בחשבון את העיניים שלי.

לפני כמעט בדיוק ארבע שנים, יומיים לפני הבחירות האחרונות, פרסמתי באתר זה מאמר שכותרתו: "עידכון סקרים: 55:65 לטובת הימין-דתיים". ובאופן מפתיע ומדהים, אותה כותרת יכולתי לכתוב לפני בחירות 2013, ואותה כותרת יכולתי לכתוב היום.