בית הדין הארצי לעבודה ביטל את חיובו של בנק דיסקונט לפצות ב-240,000 שקל עובדת לשעבר, שבמשך מספר שנים ישבה בחוסר מעש וסירבה לבצע את התפקידים שהוטלו עליה. הארצי קיבל ברובו את ערעור הבנק, והותיר על-כנו רק פיצוי של 70,000 שקל שישולם לעובדת בשל עוגמת נפש.

שירלי בן-חור התקבלה בשנת 1973 למחלקת המיחשוב של הבנק, אך בשנת 2004 התייתר תפקידה בשל שינויים טכנולוגיים. בן-חור סירבה לעבור לתפקידים שחייבו עבודה מול מחשב, ועד 2012 ישבה בחוסר מעש. בשנת 2012 הודיע לה הבנק על הצבתה בשני תפקידים אחרים, אך היא לא התייצבה לעבודה. הבנק הפחית לה ימי חופשה, עד שסווגה כמצויה בחופשה ללא תשלום; בשנת 2016 פרשה בן-חור מהבנק.

בית הדין האיזורי בתל אביב (השופטת חנה טרכטינגוט) קבע, כי הבנק לא היה רשאי לנכות את ימי החופשה, וכי העובדה שבן-חור דחתה את התפקידים שהוצעו לה לא הצדיקו מניעת שכר. אולם בבית הדין הארצי קובעת (2.6.19) השופטת חני אופק-גנדלר, כי הפסיקה העקבית של ערכאה זו היא, שכאשר עובד מסרב למלא את המשימות שמטיל עליו המעסיק (כל עוד הן כחוק) - הרי שהוא נחשב כמי שאינו מתייצב לעבודה, גם אם הוא מגיע פיזית למקום העבודה.

"עובד הנמנע מלהתייצב לתפקיד אליו שובץ, ואף אם ממשיך להתייצב לתפקידו הקודם, נוטל סיכון כי יישא בתוצאות הכלכליות של הימנעות זו", אומר אופק-גנדלר. המעסיק עשוי להסכים זמנית שהעובד ימלא תפקיד אחר, ואזי יהיה עליו לשלם לו את מלוא שכרו. אך אם המעסיק מבהיר שאינו מוכן לכך - יפסיד העובד את משכורתו. המקרה של בן-חור שייך לקבוצה השנייה ומכאן שאינה זכאית לתשלום.

אופק-גנדלר לא ביטלה את הפיצוי על עוגמת נפש, משום שגם דיסקונט נושא באחריות למצב שנוצר, כאשר במשך שנים לא ניהל את המשבר שנוצר ביחסיו עם בן-חור. הסכום שפסק האיזורי (70,000 שקל) הוא סביר בהתחשב בנסיבות, במעשיהם של שני הצדדים, במשך הזמן ובכך שבו-חור הגישה את תביעתה בעיכוב של שלוש שנים. בן-חור חויבה להחזיר את הכספים העודפים שקיבלה ואת 35,000 השקלים שנפסקו לטובתה כהוצאות באיזורי, ולשלם הוצאות של 7,500 שקל בארצי.

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, השופטת לאה גליקסמן ונציגי הציבור שלמה כפיר ודורון קמפלר הסכימו עם אופק-גנדלר. את הבנק ייצגו עוה"ד יעקב מלישקביץ ושירלי רזניק-האוזר, ואת בן-חור - עוה"ד כפיר זאב ומור שני.