סגן נשיאת בית משפט השלום ברמלה, מנחם מזרחי, מותח ביקורת על שורה של רופאים שהעידו בפניו ועל רופאים בבית החולים שיבא. מזרחי דוחה את חוות דעתם של שני מומחים, מסתייג מזו של מומחה שלישי, תוהה על עדותו של מנתח וקובע ששני רופאים נוספים לא יידעו כראוי את החולה על הסכנות של הניתוח ממנו נפטר בסופו של דבר.

מדובר באדם יליד 1993, אשר סבל מאז לידתו מתסמונת "קרוזון" הגורמת לעיוות במראה הפנים ולפגיעה מוחית מתמדת. הצעיר הוגדר כחסוי והוריו היו האפוטרופוסים שלו. באפריל 2015 הוא עבר ניתוח להזזת עצמות מרכז הפנים; לקראת סוף הניתוח התברר שהוא סובל מדימום מוחי ממנו נפטר שבועיים מאוחר יותר. הוריו הגישו תביעה נגד בית החולים שיבא והמדינה, בטענה לרשלנות רפואית.

מזרחי דחה (16.7.20) את התביעה בנוגע לרשלנות ופסק להורים פיצוי של 350,000 שקל בשל הפגיעה באוטונומיה של בנם, משום שהרופאים לא הסבירו כראוי לו ולהוריו את הסכנות הכרוכות בניתוח כאשר החתימו אותם על טופס ההסכמה. כאמור, מזרחי מותח ביקורת - לעיתים קשה - על הרופאים שהעידו בפניו.

פרופ' אבינועם שופר, לשעבר בכיר בבית החולים שניידר, מסר חוות דעת מטעם ההורים [בפסק הדין נכתב בטעות "שפר"]. מזרחי דחה אותה, באומרו ששופר מעולם לא ביצע ניתוח כזה, אלא רק ראה ניתוח דומה בעת התמחותו לפני למעלה מ-30 שנה. הוא לא התמצא בפרטי הניתוח בו מדובר, הוא לא פירט אלו מסמכים ראה ולמעשה הסתמך לחלוטין על חוות דעתו של פרופ' ליפא בודנר. "אין בחוות דעתו או בעדותו שאיני מקבלן כל ראיה המוסיפה משקל ראייתי של ממש לזירת המחלוקת בתיק זה", קובע מזרחי.

פרופ' ליפא בודנר, שהיה מנהל היחידה לכירורגיית פה ולסת בבית החולים סורוקה ופרסם 150 מאמרים, מסר גם הוא חוות דעת מטעם התובעים. מזרחי דוחה גם אותה: בודנר אפילו לא נכח אי-פעם בניתוח כזה, הוא לא נחשף למסמכים רלוונטיים ולא ראה את ההסכמה עליה חתם המנוח. מזרחי דחה את חוות דעתו ואת עדותו.

ד"ר עומרי אמודי, סגן מנהל מחלקת פה ולסת בבית החולים רמב"ם, מסר חוות דעת מטעם המדינה. מזרחי העדיף אותה על פני זו של בודנר, אם כי הצביע על חמישה כשלים שנפלו בה ולא קיבלו מענה מספק, כולל סתירה פנימית והעדר תשובה לשאלה המרכזית שעמדה לדיון - צורת הקדיחה בגולגולתו של המנוח.

ד"ר רן יהלום שביצע את הניתוח אמר בתחילת עדותו, כי מאחר שחלפו חמש שנים מהאירוע - הוא זוכר אותו רק בקווים כלליים ומסתמך על עיון במסמכים ועל הפרקטיקה המקובלת. בפועל, אומר מזרחי, יהלום "התיימר להעיד אודות פרטי פרטים הנוגעים לניתוח ושאינם מצוינים בדוחות הרפואיים ובמיוחד גודל הקדח ואופי המקדחה בה ביצע שימוש בניתוח".

ד"ר קלריאל ינקולוביץ מסר לצעיר הסברים לקראת הניתוח, אך לא את סכנת המוות בשל הקידוח בגולגולת. הוא טען, כי אמר זאת בצורה עקיפה - אך מזרחי אינו מקבל את עדותו בנקודה זו וקובע, שהיה עליו להצביע על הסכנות בצורה ברורה ביותר. ינקולוביץ גם לא הציג בפני הצעיר חלופות לניתוח.

ד"ר טובי לזרוביץ לא יידע את הצעיר ואת הוריו בדבר סכנת המוות הכרוכה בניתוח.

תוצאת הכשלים של ינקולוביץ ולזרוביץ היא אשר הובילה את מזרחי לפסוק סכום פיצוי גבוה, יחסית למקרה של פגיעה באוטונומיה. הוא אומר: "למרות שהמנוח חפץ מאוד בניתוח, איני סבור שבסופו של יום המנוח או הוריו, היו מסכימים לניתוח, אם היו מציגים בפניהם, כנדרש, את שלל הסיכונים והסיכויים, כפי שהתבררו במשפט זה ובכלל זה את הסיכון למוות. כלומר, למרות שראש נזק זה הינו בר פיצוי גם ללא קשר לתוצאה עצמה, יש משמעות למסקנתי, שלפיה אילו היו מבהירים למנוח בצורה מפורשת, שקיים סיכון למוות הוא לא היה מסכים לניתוח.

"אין להתעלם מן הסיכון הרב שהיה חבוי בניתוח, שהרי אין מדובר בניתוח קל, אלא בניתוח סבוך ומורכב. על כן, קיימת מקבילים כוחות בין טיבו של הניתוח והסיכון מפניו ובין החובה שלא לפגוע באוטונומיה של המנותח. כלומר, ככל שדנים בניתוח מורכב יותר, מסובך יותר, שהסיכון בו רב, כך גם עוצמתה של הפגיעה באוטונומיה ותרגומה לכימות כספי נכבד. אכן, יש להוסיף אמצעי אזהרה ויידוע ככל שהסכנה עוצמתית עד כדי סכנת מוות ואם אלו לא הוספו אזי הפיצוי חייב לבטא נאמנה את גודל המחדל".

המדינה חויבה גם בתשלום הוצאות בסך 70,000 שקל ובכיסוי שכר מומחי התובעים. את ההורים ייצגו עוה"ד אורי ענבר ודנה יהלומי, ואת המדינה - עוה"ד מירה וינברגן ונופר ביטון.