על פניו, מעולם לא עמדה בראש מפלגת מפא"י על גלגוליה השונים מנהיגה ליברלית ממרב מיכאלי, שבחירתה להנהגת המפלגה עוררה שמחה גדולה בליבה הפמיניסטית בישראל, ובמחנה המרכז-שמאל בכלל. אך דומה שהגיע הזמן להעמיד את הליברליזם של מיכאלי במבחן הביקורת, ראשית כל בנושא המדיני, ובעיקר בעמדותיה הפמיניסטיות (להלן). יש מקום לספק בשיא הליברלי שהביאה מיכאלי למפלגתה, למשל כשמשווים את דמותה לזו של משה שרת, ראש הממשלה מטעם מפא"י בשנים 1955-1954. האחרון התנגד בחריפות למשטר האפרטהייד שהתקיים בין השנים 1966-1948, בו צידד בן-גוריון. למשל, בישיבת סיעה בפברואר 1951, הזהיר שבארץ נעשים נגד ערבים "דברים איומים". עוד הוסיף כי "עד אשר ייתלה יהודי בעד רצח ערבי על לא דבר, בדם קר, אז היהודים לא יבינו שהערבים זה לא כלבים אלא בני אדם". פנחס לבון, שהתנגד גם הוא לממשל הצבאי, התבטא בצורה חריפה אף יותר כשאמר בכנס בבית ברל בשנת 1955, חודשים ספורים לאחר שהתפטר מתפקידו כשר הביטחון: "מדינת ישראל איננה יכולה לפתור את שאלת הערבים שישנם במדינה בדרך נאצית. הנאציזם הוא נאציזם, גם אם הוא נעשה על-ידי יהודים".
