ארגוני זכויות האדם המזוהים עם השמאל - עמותת 'רופאים לזכויות אדם' ו'מחסום Watch', פירסמו לאחרונה דוח שכותרתו "בירוקרטיה בשירות הכיבוש: מפקדות התיאום והקישור".
הדוח מתאר את המציאות העגומה בשטחים לפיה, עקב המצב הבטחוני פזורים עשרות מחסומים מאויישים וישנן בשטח עוד מאות חסימות פיזיות (כגון ערימות עפר, קוביות בטון ותעלות), זאת בנוסף לאיסור החל על התושבים הפלשתינים לנסוע ברוב הכבישים הראשיים, הפתוחים לתנועת ישראלים בלבד.
בשל מצב זה, קובע הדוח, נאלצת האוכלוסיה הפלשתינית לפנות למפקדות התיאום והקישור (מת"קים) בניסיון לקבל היתר שיאפשר את מעברם דרך המחסומים. "במת"ק ייתקלו הפלשתינים באלימות הסמויה מן העין - האלימות הביורוקרטית שהסרט המצורף לדוח זה מנסה לחשוף", נכתב בדוח.
הדוח ממשיך ומסביר, כי במציאות של האינתיפאדה הנוכחית נדרש היתר גם על-מנת לעבור במחסומים הפנימיים בשטחים, בין תאי השטח השונים, המוגדרים על ידי כוחות הביטחון הישראלים ('היתר בכתר'); על-מנת להגיע אל "המובלעות" הפלשתיניות הנוצרות עקב בניית הגדר/חומה ('היתר קו התפר'), על-מנת לעבור בין רצועת עזה לגדה המערבית, ובין שתיהן למזרח ירושלים, ומשטחי יהודה ושומרון לישראל.
לגבי המעברים משטחי יו"ש דרך מעברי גבול בינלאומיים (מעבר רפיח למצרים, גשר אלנבי לירדן), מסביר הדוח כי עקרונית לא נדרש היתר, אך בשל מניעה ביטחונית נאלצים רבים לתאם את מעברם גם שם.
"במציאות שנוצרה הפכו ההיתרים לעוד מכשיר של שליטה, בכסות של התחשבות בצרכי האוכלוסיה האזרחית הפלשתינית", נכתב בדוח.
הארגונים שעומדים מאחורי הדוח מסבירים, כי למרות שעיקר עניינם הוא בנגישות לבריאות בשטחי יהודה ושומרון, "הרי שהיתרי התנועה נדרשים לצרכים אזרחיים רחבים, כמו ביקור קרובי משפחה, הגעה למקום עבודה, חינוך, תברואה ועוד".
"חישוב מספר ההיתרים שניתנו בגדה המערבית העלה כי רק 2.45% מתושביה הפלשתינים החזיקו בהיתר כלשהו במהלך שנת 2003 (56,755 היתרים לאוכלוסיה של 2,313,609 איש). במציאות זו ברור כי רבים ינועו שלא באמצעות היתר. אך המאמץ הדרוש לתנועה שכזו, הכולל התחמקות ממחסומים ושימוש בדרכים לא דרכים, פוגם קשות ביכולתה של החברה הפלשתינית לקיים חיים שהם מעבר לקיום היומיומי, שגם הוא נפגע קשות".
בהמשך הדוח נכתב כי 'רופאים לזכויות אדם ו'מחסום WATCH'
"מתנגדות להגבלות המוטלות בתוך השטחים עצמם. הדרך שבה פועלים המת"קים כמו גם קשיי הנגישות אליהם, מעידים כי גם הם, כהיתרים עצמם, וכנהלים 'ההומניטריים' למעבר חולים, הינם עוד נדבך בעלה התאנה של מערכת הכיבוש והענישה הקולקטיבית. הלכה למעשה, מהווה התהליך של השגת ההיתר עוד אמצעי שליטה של ישראל בחייהם ובמותם של הפלשתינים בשטחים הכבושים".
בין השאר, מובא בדוח כדוגמא להקשחת העמדה הישראלית בנושא זה, מקרה שאירע באוקטובר 2003 שבו בעקבות "התפוצצות פלשתיני מתאבד בחלון הקבלה של המת"ק" (מינוח רך במקצת למונח מחבל מתאבד; מ.ד.) באזור טולכרם ופציעתם של שני חיילים, הגיעו לרופאים לזכויות אדם תלונות בדבר אי-קבלת קהל במת"קים הישראלים גם כשמדובר במקרים רפואיים. מת"קים אחדים נסגרו לרגל שיפוצים, כשהנציגות הישראלית במעלה אדומים נותרה סגורה כמה חודשים והותירה את מת"ק אבו דיס הפלשתיני ללא מענה הולם".
הדוח הארוך והנרחב מסכם את מסקנותיו, וקובע כי "לכוח הכובש כלים רבים להטלת מרותו. הפרות זכויות אדם אלימות הן הקלות ביותר לחשיפה. נזקו של מחסום, נזקה של אלימות חיילים, כמו נזקם של העינויים והריסות הבתים - גלוי לעין. התמונה קלה לצילום ואם תעורר ויכוח יהיה זה סביב האיזון בין הנזק הברור לבין הצורך הביטחוני".
"במקביל לאלימות הגלויה, מקיים הכוח הכובש אלימות סמויה מן העין. אלימות ביורוקרטית שהסרט המצורף לדוח זה מנסה לחשוף. ההמתנה להיתר שיבוא או לא יבוא, אי-הידיעה האם ייסגר האשנב בטרם הוגשה בקשתי להיתר, האם יושבו המסמכים התומכים בבקשה - כל אלו מותירים את המת"ק והחיילים המאיישים אותו בעמדת שליטה מוחלטת, שסמכותה רק מתחזקת ככל שהיא שרירותית יותר".
"רופאים לזכויות אדם ומחסום WATCH מאמינים, כי יש לנהל מאבק נחרץ כנגד ההגבלות על חופש התנועה בתוך השטחים הכבושים. אך מאבק זה חייב היה להיות מאבקה של החברה האזרחית הישראלית והפלשתינית כאחד. במאבק זה יש לראות בקבלת ההיתר ההיפך מהישג ולהגדירו כפי שהינו: הסכנה עם סמכותה המוחלטת של ישראל להגדיר את המרחב אם לא את עצם קיומו של הפרט ואת זכותם של הפרטים להתקיים ולהגדיר את עצמם כקבוצה. מאבק זה מן הראוי שיערב את שתי החברות, על שום השפעתו ההרסנית - גם אם לא באותה מידה - על חייהן".
כך מסיימים הכותבים את הדוח "המאוזן", שכל ההקורא אותו עשוי לחשוב בטעות כאילו חוץ מהכיבוש הישראלי לא היה שום גורם אחר באזור הזה ב-3.5 השנים האחרונות שגרם לחוסר היציבות למחסומים ולגדרות, המתוארים באריכות בדוח.
_________________
הערת המערכת (Nfc): אף שייתכן ואף סביר להניח כי יש ממש בטענות המועלות בדוח המפורט הנ"ל, הרי שלא ניתן להימלט מתחושת חוסר הנוחות הכללית העולה מהצורה שבה הוא נכתב ומההתעלמות מהנתונים שהובילו את מדינת ישראל להנהיג חלק מהמדיניות הקשיחה שלה בשטחים בעל כורחה, ובראשם הנתון המזעזע כי למעלה מ-1,000 בני אדם, יהודים וערבים כאחד, נרצחו במהלך השנים האחרונות עקב הטרור הפלשתיני.
