לבית המשפט המחוזי בירושלים הוגשה השבוע בקשה לתיקון כתב התביעה כנגד הנאשמים במשפט "אסון ערד", אשר במהלכו נהרגו שלושה ממשתתפי הפסטיבל בשנת 1995. מדובר בתביעה שהגיש העזבון של שתי הבנות, חן יצחק ונעמה אלקריב ז"ל.
נזכיר, כי באסון נהרג גם הנער איטן פלד, אולם אביו ד"ר מיכאל פלד, הגיע להסכם פשרה עם הנתבעים בשל חוסר רצונו לקיים משפט הוכחות.
במסגרת הבקשה לתיקון כתב התביעה ביקשו בני משפחות הקורבנות, באמצעות עורכי הדין חיים כהן וצבי ואתורי ממשרד כהן בוסתנאי, להוסיף לכתב התביעה פיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות של המנוחות, עקב ה"שנים האבודות" - השנים בהן קוצרה תוחלת חייהן, כתוצאה מאירועי פסטיבל ערד 1996, אשר גרמו להריגתן. לפני כן, הכיל כתב התביעה בקשה לפיצוי בגין אובדן וסבל בלבד.
בקשת התיקון שהוגשה לשופטת מרים מזרחי, באה בעקבות פסיקה חדשה של בית המשפט העליון, שקבע כי זכותם של מבקשים לקבל פיצוי בגין אובדן השתכרות באותן "שנים אבודות" וכי שלילת פיצוי זה עלולה ליצור מצב בו הנאשמים ישלמו רק בעבור חלק מן הנזק שגרם.
העליון: המשפט הישראלי מכיר בראש נזק של אובדן השתכרות ב'שנים האבודות'
ב-15 למרס השנה הפך בית המשפט העליון, בפסק דין שנתנו 5 שופטים המחזיקה 71 עמודים, את "הלכת גבריאל", וקבעו כי עזבונו של אדם שניזוק עקב מעשה עוולה ונתקצרה תוחלת חייו, יפוצה גם בראש נזק של אובדן השתכרות של "השנים האבודות" (מה שיכול היה להשתכר אילולא מת).
דעת הרוב ב"הלכת גבריאל", בת 20 השנים, פסקה כי במשפט הישראלי אין הניזוק זכאי לפיצויים בראש נזק זה. דעת המיעוט, בה החזיקו אז השופטים ברק ושלמה לוין, הפכה כעת לדעת הרוב, בה מצדדים פה-אחד חמשת השופטים ברק, אור, מצא, דורנר וריבלין (שכתב את פסק הדין).
"זול יותר להרוג מאשר לפצוע"
פסק הדין עסק במקרהו של ילד ירושלמי בן 12, מיכאל אטינגר, שנפל לבור בלתי מגודר באתר משחקים ברובע היהודי בעיר העתיקה. תחתיתו של הבור שהוגדר כ"ניאה ארכיאולוגית" היתה עשויה בטון. מיכאל נחבל בראשו ופונה לבית חולים, אך נפטר למחרת.
אחריותם של החברה לשיקום ופיתוח הרובע ועיריית ירושלים למותו של מיכאל לא היתה מוטלת בספק, שכן אלה לא טרחו לגדר את הבור שהיה מצוי בשטח שבאחריותן. המחלוקת בין הוריו של מיכאל המנוח ובין הרשויות נסבה בעיקר בשאלת גובה הפיצויים המגיע להורים על מות ילדם.
הוריו של ילד שנהרג בתאונת דרכים מקבלים, על-פי החוק, פיצויים של כ-50 אלף ש"ח. כאשר המוות נגרם מעוולה נזיקית אחרת, שאינה בתאונת דרכים, הפיצויים מעט גבוהים יותר.
ואולם, בית המשפט קבע כי "חלוף הזמן, השתנות העיתים, הרוחות החדשות המנשבות בפסיקת הפיצויים במשפטנו והתמורות שחלו בשיטות אחרות, מצדיקים כולם בחינה מחודשת של ההלכה, שנקבעה בפרשת גבריאל ברוב של שלושה שופטים מול שניים".
"הפיצוי בגין 'השנים האבודות' יש בו, לפיכך, כדי לתקן את מצב העניינים הלא שוויוני, שנוצר עקב המעשה העוולתי", קבע השופט אליעזר ריבלין. "הוא מציע מענה לאי-הצדק, הכרוך בשלילת הזכות לפיצויים, ממי שאינו יכול לממש את כושר השתכרותו, בשל קיצור תוחלת חייו בעוולה, בה-בעת שנפסקים פיצויים למי שאי-יכולתו לממש את כושר השתכרותו נובעת מפציעתו בעוולה".
הותרת נזק זה בלא פיצוי, הוסיף ריבלין, משמעותה פגיעה בהרתעה הכללית של מזיקים פוטנציאליים, בבחינת "זול יותר להרוג מאשר לפצוע".
נציין, כי למרות שמדובר בהפיכת הלכה קודמת בת 20 שנה, ובקבלת ערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי, אף לא אחד מארבעת השופטים מצא לנכון להעיר הערה כלשהי על 71 עמודי פסיקתו של השופט ריבלין (ע"א 140/00, ע"א 550/01).
בש"א 6305/04 במסגרת ת.א. 1247/98
