היינו כחולמים? שר מבקש לצמצם את סמכויותיו!: שר הפנים, אברהם פורז, יזם הצעה לתיקון פקודת העיתונות, אשר מטרתה העיקרית היא לבטל את סמכותו של שר הפנים להורות על הפסקת הוצאתו לאור של עיתון. על-פי ההצעה, "לא ייסגר עיתון, אלא אם הורה כן בית המשפט, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה".
לדברי השר מטעם 'שינוי', "עצם קיומה של הסמכות מהווה פגיעה - ולו פוטנציאלית - בחופש הביטוי ואינה הולמת משטר דמוקרטי. אין זה ראוי שגורם מינהלי יחזיק בידיו סמכויות דרקוניות, שיש בהן - ולו באופן פוטנציאלי - כדי לפגוע בחופש הביטוי".
עם כניסתו לתפקיד שר הפנים, הודיע פורז כי יקדם חקיקה חדשה אשר תבטל את פקודת העיתונות המנדטורית משנת 1933, המקנה לשר הפנים סמכות לסגירת עיתון.
ההמלצה באה בעקבות דוח ועדת צדוק והתייעצויות עם אנשי מקצוע
בעקבות דוח ועדת צדוק, קיים השר פורז מספר התייעצויות עם אנשי אקדמיה ואנשי מקצוע, במטרה לקדם את החקיקה החדשה.
ועדת צדוק היא ועדה ציבורית אותה הקימו ב-96' שרי המשפטים והפנים דאז, בראשה עמד שר המשפטים לשעבר חיים צדוק ז"ל, וחבריה היו פרופ' רות גביזון, פרופ' אסא כשר, משה נגבי, פרופ' זאב סגל ופרופ' עמוס שפירא. מלכתחילה מונו לוועדה גם הסופר סמי מיכאל והעיתונאי אמנון אברמוביץ'. הראשון פרש מטעמים אישיים עוד בטרם זו החלה בעבודתה, ומהשני נבצר להשתתף באורח סדיר בישיבותיה.
ככלל, קבעה הוועדה כי "ההסדר החקיקתי הקיים בנושא העיתונות, מורשת התקופה המנדטורית, איננו הולם שיטת ממשל דמוקרטית". היא המליצה, בין היתר, לבטל את הדרישה לקבלת רישיון כתנאי מוקדם להוצאה לאור של עיתון.
הוועדה קבעה, כי "סמכות הרישוי הכללית עלולה לגרום, וגרמה בפועל בישראל, להפעלה לא שוויונית של כוח הרשות כלפי ביטויים שונים. הפליה כזו, לכשעצמה, היא שימוש לרעה בכוח". חבריה סברו, כי "החשש לשימוש לרעה בדרישת רישוי כללית, המאפשרת מניעה מוקדמת גורפת, בעיקר בחברה שסועה ומקוטבת, הינו חמור הרבה יותר מן הסכנות המשמעותיות שיש בפרסומים לא ראויים".
עוד המליצה הוועדה, לבטל את הסמכות לסגור עיתונים לצמיתות באמצעות ביטול רישיונם. אשר לשלילה לתקופה מוגבלת, סמכות הקיימת היום בידי רשויות מינהליות (שר הפנים) או צבאיות (הצנזור הצבאי), קבעה הוועדה כי "אין לקיים בידי גורם כלשהו ברשות מבצעת, ובכלל זה רשות צבאית ומינהלית, סמכות לסגור עיתון לתקופה קצובה או לצמיתות".
הצעת החוק: רק בימ"ש יוכל לסגור
עיתון על-פי הקריטריונים שקבע בג"צ
כעת, הפיץ פורז תזכיר חוק לתיקון פקודת העיתונות, התשס"ד-2004, שעיקרו, כאמור, ביטול סמכותו המינהלית של שר הפנים לסגור עיתון, ובמקביל תוקנה סמכות שיפוטית להורות על סגירת עיתון, במקרים בהם יש בהמשך פרסומו כדי לסכן את שלום הציבור, בהתאם לקריטריונים שנקבעו על-ידי בג"צ.
בנוסף, מוצע לבטל את תקנה 94 לתקנות ההגנה (שעת חירום), המקנה לממונה על המחוז במשרד הפנים סמכות למנוע הוצאת עיתון, על-פי שיקול דעתו וללא הנמקה.
רקע: פקודת העיתונות המנדטורית
פקודת העיתונות היא מעשה חקיקה משנות ה-30', הלא הם ימי המנדט הבריטי, שאומצה אל תוך המשפט הישראלי באמצעות פקודת סדרי שלטון ומשפט, שתיאמה בין מערכת החוק המנדטורית ובין המשפט הישראלי, עם קום המדינה, כדי למנוע יצירת "ואקום חקיקתי". הפקודה עומדת בתוקפה עד היום.
סעיף 19 לפקודה קובע, כי שר הפנים רשאי להפסיק פרסומו של עיתון לתקופה אותה ימצא לנכון, "אם מתפרסם בעיתון דבר שיש בו לדעתו של שר הפנים כדי לסכן את שלום הצבור", או "אם מפרסם עתון ידיעות שקר או שמועות שקר שיש בהן, לדעתו של שר הפנים, כדי לעורר בהלה או ייאוש". על-פי לשון החוק היבשה, על שר הפנים היה לסגור את כל העיתונים היוצאים כיום לאור בישראל.
פסק הדין התקדימי בעניין עיתון "קול העם"
הגבלת סמכותו של שר הפנים נעשתה לראשונה בשנת 1953. העיתון 'הארץ' פרסם ידיעה, לפיה שר החוץ האמריקני אמר כי בכוונת מדינת ישראל להעמיד 200 אלף חיילים לרשותה של ארה"ב כדי להילחם במלחמת קוריאה מול הגוש הסובייטי. עוד נאמר, כי שגריר ישראל, אבא אבן, אישר את הדברים ואף ציין שהשר "לא העריך במידה מספקת את כושר הגיוס של ישראל".
הידיעה היתה משוללת יסוד, והממשלה הכחישה אותה, אולם זה לא הפריע לעיתונים "קול העם" ו"אל-אתיחאד", ביטאוני המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) בעברית ובערבית, לכתוב מאמרי ביקורת חריפים, הקוראים להגביר "את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של ממשלת בן-גוריון, המספסרת בדם הנוער הישראלי".
"באם אבא אבן או מישהו אחר רוצה ללכת להילחם לצד מציתי המלחמה האמריקנים, שיילך, אך שיילך לבדו... באם בן-גוריון ואבא אבן רוצים להילחם ולמות בשירות אדוניהם, שיילכו ויילחמו לבדם. המוני העם רוצים בלחם, עבודה, עצמאות ושלום ויגבירו את מאבקם למען מטרותיהם אלה ויוכיחו לבן-גוריון ואנשיו שלא ירשו להם לספסר בדם בניהם כדי להשביע את רצון אדוניהם".
בעקבות דברים אלה, הוציא שר הפנים צו סגירה ל-10 ימים לעיתון בעברית ול-15 יום לעיתון בערבית. שני העיתונים עתרו לבג"צ, והביאו לאחת הפסיקות החשובות והידועות ביותר במשפט הישראלי, שעיגנו לראשונה את "חופש הביטוי" כאחד מאבני היסוד של המשפט.
"מבחן הוודאות הקרובה"
בפסק דין בו נבחנו לראשונה בישראל גבולותיו של חופש הביטוי (בג"צ 73/53), קיבל השופט שמעון אגרנט את העתירות, ובפסק דין מנומק קבע כי המבחן המאזן בין חופש הביטוי ובין ביטחון המדינה ושלום הציבור, הוא האם נוצרה אפשרות "קרובה לוודאי" של סכנה לשלום הציבור (וזו משמעות המילה "עלול" בסעיף 19 לחוק).
אגרנט ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפטנו החוקתי, בהתבסס על דוקטרינות שונות ובעיקר על הכרזת העצמאות, המשתיתה את יסודות המדינה על יסודותה חירות.
