עתירה יוצאת דופן הוגשה לבג"צ על-ידי פרקליטות המדינה, נגד בית המשפט השלום והמחוזי בירושלים. עתירת המדינה נסבה על החלטות שקיבלו שני בתי משפט אלה, במסגרת הליך פלילי המתנהל בעניין של תקיפה מינית של המתלוננת. בתי המשפט החליטו לחייב מסירת יומניה של הנערה לעיונו של בית המשפט, כדי שזה יחליט אם יש להעביר יומנים אלה גם לעיונו הנאשם, כחלק מחומר המצוי בידי התביעה. לזאת מתנגדת הצעירה וגם הפרקליטות.
בפרשה זו מדובר בנערה הנוהגת לנהל יומן אישי, ואשר רשמה ביומניה גם את אירוע התקיפה המינית ואת הגשת התלונה במשטרה. קטעי יומן אלה נמסרו לתביעה, וזו העבירה צילומים מהם לעיונו של הנאשם, כנדרש על-פי סדרי הדין.
אולם הנאשם דרש לקבל את כל יומניה של הנערה, כולל אלה אותם כתבה עוד לפני שהכירה אותו ולפני האירוע המדובר. על כך הגיש בקשה לבית המשפט. בתום הדיונים בבקשה, ולאחר שעורך דיני של הנאשם נתן הסברים במעמד צד אחד בלבד בפני בית המשפט, הורה בית המשפט לתביעה להעביר לעיונו (של ביהמ"ש) את יומנה של המתלוננת במלואו, כולל המחברות המוקדמות.
עתירתה של המדינה למחוזי לא שינתה את ההחלטה אלא עיכבה את ביצועה עד להגשת העתירה לבג"צ כפי שנעשה עתה.
בעתירתה לבג"צ טוענת המדינה שדינן של החלטות להתבטל, כיוון שההליך כולו התנהל בחוסר סמכות עניינית, מכיוון שהיומנים הינם מסמכים שהיא סבורה, בתום לב, שהם אינם רלוונטיים לחקירה ולאישום. זאת ועוד, המדינה סבורה, שבנסיבות העניין, מהווה הדבר פגיעה בלתי-מידתית בזכויותיה החוקתיות של המתלוננת לפרטיות ולכבוד האדם, וזאת בניגוד להוראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
זכות היסוד של אדם ושל עד לפרטיות
טעם עיקרי נוסף המצדיק לדעתה של המדינה את ביטולן של ההחלטות, נעוץ בפגיעה הקשה והבלתי-מידתית בזכות החוקית והחוקתית לפרטיות, החלה כלפי כולי-עלמא, ומחייבת את כל רשויות השלטון, ובכלל זה את התביעה הכללית ואת בית המשפט.
סעיף 74 לחסד"פ, כותבת הפרקליטות בעתירה, נועד להבטיח את זכותו של הנאשם להליך הוגן לצורך הגנה על חירותו. אין חולק, כי זכות זו הינה זכות יסוד, שאף קיבלה משנה תוקף עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אכן, חברה דמוקרטית המחוייבת להגנה על זכויות האדם אינה יכולה לסבול תופעה של פגיעה בזכויות נאשמים העלולה להוביל להרשעת חפים מפשע.
עם זאת, הזכות להליך הוגן אינה טומנת בחובה את הזכות לבצע "מסע דייג" ספקולטיבי בעברו של עד, ודאי כאשר מדובר בקורבן לעבירת המין המיוחסת לנאשם, כיוון שזכויות היסוד של האדם בישראל נתונות גם לקורבנות, ולא רק לנאשמים.
אף המחוקק הכיר בצורך להגן, לצד ההגנה על זכויות הנאשם, גם על זכויות הקורבן. הכרה זו באה גם לידי ביטוי בחקיקה ראשית, קרי, החוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), התשי"ח-1957, המגביל את האפשרות לחקור נפגעי עבירת מין אודות עברם המיני;
אין חולק, כי רשימות שעורך אדם ביומנו האישי, הן מבין נכסיו האינטימיים והשמורים ביותר. חשיפת היומן לעיניו של אדם זר - ובכלל זה שוטר, תובע ושופט - בניגוד לרצונו של בעל היומן, מהווה פגיעה קשה ביותר בפרטיותו ובצנעת חייו של כותב היומן.
כך דרך כלל, מדגישה הפרקליטות, וכך גם במקרה שלפנינו. המתלוננת ניהלה יומן אישי במשך שנים, לפני שהכירה את הנאשם. סביר להניח שהיא תיעדה ביומנה את חוויותיה, רגשותיה ומחשבותיה הכמוסות ביותר, מתוך אמונה, שאיש מלבדה לא יקרא את הדברים. קשה לחשוב על פגיעה קשה יותר בפרטיותה של המתלוננת, מאשר חשיפת הרשימות שכתבה לעיני זרים, ובכלל זה התביעה ובית המשפט, שלא לומר לעיני הנאשם.
הפרקליטות טוענת, כי הפגיעה הקשה בזכותה של המתלוננת לפרטיות, הכרוכה בהחלטתו של בית משפט השלום להורות לתפוס ולהעביר לעיונו את המחברות המוקדמות של היומן, איננה מידתית.
כזכור, התביעה מסרה לעיונו של הנאשם דפים מיומנה של המתלוננת, שנכתבו בתקופה הרלוונטית לאירוע נשוא כתב האישום. ברי כי חשיפתם של דפים אלה פוגעת בפרטיותה של המתלוננת, אך פגיעה זו הינה מידתית, שכן לחומר שנחשף יכולה להיות תרומה לבירור האמת.
לעומת זאת, חשיפת המחברות שנכתבו בשנים שקדמו להיכרותה הקצרה של המתלוננת עם הנאשם, אשר כלל לא עוסקות במערכת היחסים בין המתלוננת לנאשם ובאירוע נושא כתב האישום שהתרחש בסופה, ככל הנראה רק על מנת לאפשר לנאשם לנסות ו"לדוג" מתוכן הוכחות לכאורה לחוסר מהימנותה של המתלוננת, אינה חיונית להגנתו של הנאשם, ומנגד היא פוגעת בפרטיותה של המתלוננת באופן בלתי-מידתי, שכן הסברה היא כי יהיה בחומר זה דבר הרלוונטי לאישום הינה ספקולטיבית בלבד.
הפגיעה בזכות היסוד לפרטיות עוד מתעצמת, שכן בית המשפט קמא איפשר למשיב ליתן הסברים במעמד צד אחד בלבד, וזאת בהליך של ביקורת שיפוטית, ומנע לפיכך מהמדינה, כמו גם מהמתלוננת, להתייחס בצורה אפקטיבית לטענותיו.
החשיבות היתרה בהגנה על זכויותיהן של קורבנות עבירות מין
לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי באיזון בין זכותו של הנאשם להליך הוגן לבין זכותה של המתלוננת לפרטיות, יש לתת משקל מיוחד לכך, שהעבירה שממנה נפגעה המתלוננת הינה עבירת מין.
עבירות מין, ככלל, מתאפיינות בסבל הנפשי הקשה שהן גורמות לקורבן. קורבנות העבירה חשות לעתים קרובות, כי התוקף חילל לא רק את גופן, אלא גם את עצמאותן, כבודן, ופרטיותן. מובן, כי הטראומה הקשה שחווה הקורבן בעת התקיפה המינית מלווה את הקורבן לאורך זמן, והליך השיקום ממנה הוא ארוך ומורכב.
זאת, משום שפעמים רבות קיימת נטייה להסיט את מוקד הדיון המשפטי מהתנהגותו של הנאשם אל התנהגות הקורבן. כל פרט הקשור בהתנהגותה של המתלוננת, באורחות חייה, באישיותה ובעולם הערכים שלה, הופך בידי הנאשם קרדום לחפור בו, הגם שלרוב פרטים אלה כלל אינם רלוונטים לשאלות שבמחלוקת.
לפיכך, עמדת המדינה היא כי בדונו בחשיפת פרטים אינטימיים של קורבנות עבירות מין, על בית המשפט לנהוג זהירות כפולה ומכופלת, ולקחת בחשבון, במסגרת שיקוליו, את אופיין הייחודי של עבירות המין, הגורם לפגיעה קשה באוטונומיה של הקורבן, ויוצר אצלו תחושות קשות של השפלה וחוסר אונים, ואת הצורך למנוע מקורבן לעבירת מין לחוות בשנית את אותן תחושות קשות במהלך בירור העובדות בבית המשפט, ככל שאין הדבר נחוץ לבירור האמת.
הפגיעה בפרטיות נעוצה גם בחשיפת היומנים בפני בית המשפט
עוד טוענת המדינה כי בנסיבות העניין, גם העברת יומנים אישיים לעיון בית המשפט הינה פגיעה בפרטיות בעליהם של היומנים.
בית המשפט, ככל רשות מרשויות השלטון, מצווה לכבד את זכויותיו החוקתיות של עד ושל כל אדם אחר לפרטיות, בהתאם להוראת סעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לפיכך, על בית המשפט להימנע מלהורות לתפוס ולהמציא לעיונו יומנים פרטיים של אדם על סמך ספקולציות גרידא, מבלי שהונחה בפניו תשתית מבוססת לעשות כן, ומבלי שניתנה לתביעה ולמתלוננת הזכות להתייחס לטענות הנאשם לגופן.
זאת ועוד, פגיעה בלתי נחוצה בפרטיותן של מתלוננות עשויה להרתיע קורבנות עבירה מהגשת תלונה, ביודען, כי הדבר כרוך בחשיפת סודותיהן הכמוסים והאינטימיים ביותר, על אף שאלה אינם רלוונטים לנושא התלונה.
מכאן, שאם לא תוענק לקורבנות ולעדים הגנה ראויה על זכותם לפרטיות ולצינעת חייהם, יווצר מצב עגום ביותר, בו הקורבנות, האחראים בדרך כלל על הנעת גלגלי התביעה, ומהווים עדים מרכזיים במשפט, ימנעו מלשתף פעולה עם רשויות אכיפת החוק, והדבר הינו משמעותי במיוחד בנוגע לעבירות מין.
במקרה כזה, בו הזיקה והרלוונטיות של החומר לנושא האישום ולהגנת הנאשם אינה נראית לעין, יש לתת את הדעת למכלול השיקולים הכרוכים בחשיפתו של החומר המבוקש. יש לתת משקל הולם לזכותן של המתלוננות לפרטיות ולכבוד, ולאינטרס הציבורי שעדים ומתלוננים לא יירתעו מפני הסכמה לשתף פעולה בבדיקות פוליגרף.
