המדינה תפצה בן של פרוצה בסך של יותר ממיליון ש"ח, לאחר שחמישה שוטרים ומתנדב במשמר האזרחי ממשטרת בת ים הורשעו בגרימת מותה ברשלנות של האם, בעת שעצרו אותה. כך קבע (23.11.04) בית המשפט המחוזי בתל אביב.
"באין נתונים מספריים של סכומי הכסף שהמנוחה נתנה", כתבה השופטת ציפורה ברון בהחלטתה, "אני קובעת כבסיס שכרה של המנוחה את השכר הממוצע במשק [כ-7,000 ש"ח], על-אף התרשמותי שסכומי התמיכה [של האם בבן] עלו על סכומי השכר הממוצע".
השוטרים חנקו למוות את הפרוצה כי חשדו שהסתירה סם בפיה
החלק העובדתי של התביעה ופסק הדין התבסס על הכרעת דינו של בית משפט השלום בתל אביב, שהרשיע צוות משטרתי בראשות ניצן בדרק, 4 שוטרים ומתנדב במשמר האזרחי, בגרימת מוות ברשלנות של בלוריה אוחיון (32) בחודש אוקטובר 89'. התקרית אירעה כאשר אוחיון נסעה במונית שנעצרה בצומת הרחובות בלפור-יוספטל בבת ים.
אוחיון היתה מוכרת למשטרה כעוסקת בזנות. היא צרכה סמים ועברה טיפולי גמילה. בעבר היתה מאושפזת בבית חולים לחולי נפש.
בדרק הורה לצוות לעצור את אוחיון. הוא עצמו הגיע ראשון למונית ודרך החלון תפס את פיה של המנוחה, משום שחשד שהיא מסתירה בפיה מנת סם. בדרק ניסה לפתוח את פיה של המנוחה, אך נתקל בהתנגדותה. מייד הצטרף למאבק השוטר עדי אבידר. הוא נכנס למונית, התיישב מאחורי המנוחה ותפס בגרונה.
תוך דקות, הצטרפו יתר השוטרים - מוטי לוי, שמעון רחמים, ירון קלדס והמתנדב מתי קמינסקי - וכולם ביחד ניסו בכוח לאלץ את המנוחה לפתוח את פיה במשך כעשר דקות רצופות, לחצו על גרונה, לסתותיה ולחייה, עד אשר מוטי לוי אמר לבדרק כי הדופק של אוחיון נחלש.
"6 שוטרים חזקים מול אישה קטנת מימדים"
למרות דברים אלה, המשיך בדרק לאחוז בלסתותיה של המנוחה, ורק כאשר הבחינו השוטרים בסימני ריפיון ודופק חלש בצורה בולטת, הזמינו אמבולנס. ניסיונות ההחייאה של צוות מד"א לא הועילו. מאוחר יותר נקבע, כי מותה של אוחיון נגרם עקב הלחצים שהפעילו הנתבעים השוטרים על צווארה ולסתותיה.
בית המשפט קבע, כי למרות שלא נמצאה מנת סם אצל אוחיון, הוא מאמין לשוטרים כי אלה האמינו שהיא מסתירה מנה בפיה. עם זאת קבע השופט (דאז) דן ארבל, כי לא היה כל יחס סביר בין הרעה שביקשו השוטרים למנוע, לבין מידת הכח שהפעילו. בין היתר, הוא כתב בהכרעת הדין כי היה זה "מצב שבו 6 שוטרים חזקים וחסונים מחזיקים לסירוגין בגרונה ובידיה של המנוחה, שהיתה אישה קטנת מימדים".
בפסק דינה, ציינה השופטת ברון כי מהכרעת הדין "עולה בבירור שהמנוחה מתה מוות אכזרי. עשר דקות של מחנק קשה הם כנצח בעיני הקורבן חסר-הישע, הרואה את פני המוות תוך סבל נורא. [יש] לציין, כי השוטרים לאחר שהורשעו, המשיכו בעבודתם במשטרה ואף קודמו במשך השנים".
הבן, הסבתא והדודה תובעים פיצוי
לאוחיון היה בן יחיד, אדי, שהגיש באמצעות עו"ד אהוד שלוש תביעה אזרחית נגד השוטרים והמדינה בגין הכאב והסבל שנגרמו לאמו ובגין קיצור תוחלת חייה. במקביל, הגישו סבתו ודודתו תביעה בשל אובדן תמיכתה הצפויה בהם של המנוחה, לולא מתה.
עו"ד טלי שחטר מפרקליטות מחוז תל אביב, שייצגה את המדינה והשוטרים, הודתה באחריותם למותה של אוחיון ובאחריות המדינה למעשי השוטרים.
בהחלטתה, ציטטה השופטת ציפורה ברון מדברי השופט ארבל בגזר הדין, לפיהם "חיי אדם הינם ערך עליון, הן במשפט הישראלי והן בנורמות המוסריות אשר אימץ לו הציבור בישראל, אפילו מדובר בנרקומנית ופרוצה". היא הוסיפה, כי "כך גם לעניין הפיצוי, כאשר חייה של פרוצה ונרקומנית ניטלים ממנה בנסיבות שתוארו, אין לקפח את העזבון והתלויים".
מאז נולד אדי, התגורה איתו אימו בדירת הסבתא באשקלון. שם התגוררה דרך קבע גם הדודה. בשל עיסוקה, נעדרה אמו מהבית לעיתים קרובות. השתיים טיפלו באדי מאז היה בן 7, עת נהרגה אמו.
כל אם היתה גאה ורווה נחת מאדי
אדי היה בכיתה א' כשאימו מתה, ולא הצליח לעלות לכיתה ב'. "ניסיון החיים הוכיח לא אחת, כי בשל נתונים בנסיבות מותה של המנוחה, ציפה לבן עתיד קשה", כתבה השופטת ברון. "על-כן רבה היתה הפתעתי, כאשר הופיע הבן למתן עדותו. על דוכן העדים התייצב עלם צעיר כבן 21, הפגין הופעה נאה, לבוש מדי צבא, הוא היה בעת עדותו חייל בשירות סדיר... בהופעה מרשימה כשלו, היתה כל אם גאה ורווה נחת".
"ברור לי", היא הוסיפה, "שהבן הצליח לפרוץ את דרכו בחיים חרף הנסיבות הקשות לאחר מות המנוחה, אך ורק הודות לטיפול המסור והאימהי של הדודה והסבתא". הדודה העידה, כי אחותה המנוחה השתתפה בקביעות בכיסוי הוצאות המשפחה. ברשותה היו תדיר סכומי כסף במזומנים. "הדעת הנותנת שבעיסוקה, גבתה המנוחה את האתנן במזומנים", ציינה השופטת. לכן, ביקשו הדודה והסבתא להכיר בהן כתלויות של אוחיון.
"אף שלפי הראיות, גם הסבתא וגם הדודה נהנו מהתמיכה של המנוחה במשפחה, אינני מוכנה להכיר בהן כ'תלויים' הזכאים לפיצוי בשל אובדן התמיכה של המנוחה, באשר יתכן שהמנוחה תמכה בהן, משום שהבן התגורר עימן והן טפלו בו בהיעדרויותיה מהבית, כך שבעקיפין התמיכה היתה למעשה בבן. מכל מקום, שוכנעתי שהבן נתמך על-ידי המנוחה והוא זכאי לפיצוי מלא על אובדן התמיכה, גם לאחר מלאות לו 18 בתקופת שירותו הצבאי".
מאחר שהעובדות לא היו שנויות במחלוקת והמדינה הודתה באחריותה, צומצמה המחלוקת לשאלת גובה הפיצויים בלבד.
עדותו של מפקד מחלק המוסר לשעבר אינה אמינה
השופטת ברון מתחה ביקורת על עדותו של סגן-ניצב אפרים ארליך ("קרמשניט"), שהיה מפקד מחלק המוסר של משטרת תל אביב, "שניסה לשכנע את בית המשפט ב'מומחיותו' לעניין דרגות השכר של פרוצות וגובה הכנסתן". הוא העיד, כי אוחיון "היתה משוטטת ברחוב אלנבי-הירקון, ששם היו הרבה צרכנים ופרוצות", וגבתה כ-50 ש"ח בלבד ללקוח. השופטת קבעה, כי עדותו של סנ"צ ארליך "אינה מהימנה עלי ואינני מקבלת אותה".
בית המשפט אף דחה את טענת המדינה, לפיה לזונה הצורכת סמים אין תוחלת חיים ארוכה, משום שבכל יום היא היתה עלולה למות. השופטת פסקה לבסוף, כי המדינה תשלם ליורש היחיד אדי, פיצוי בסך 500,000 ש"ח בגין קיצור תוחלת חיים וכן כאב וסבל.
הקריטריון לחישוב: השכר הממוצע במשק
השופטת הסבירה, כי ערכה "את החישוב על-בסיס השכר הממוצע שהוא כ-7,000 ש"ח לחודש. הפחתתי את חלקה של המנוחה בשימוש בשליש מהכנסותיה - לעצמה. הבן הפסיד, איפוא, כ-5000 ש"ח לחודש". לאחר שנכתה 200,000 ש"ח אותם קיבל הבן כקיצבה מהביטוח הלאומי, פסקה השופטת פיצוי בסך 700,000 ש"ח בעד הפסדי הבן כמי שהיה תלוי באימו.
השופטת פסקה עוד, כי המדינה תשלם הוצאות קבורה ולוויה לדודה בסך 20,000 ש"ח, וכן הוצאות משפט לשלושת התובעים בסך 120,000 ש"ח. סך הפיצויים שנפסקו, בתוספת הריבית משנת 89', מסתכמים בלמעלה מ-1.2 מיליון ש"ח.
ת.א. 1322/94 עזבון המנוחה בלוריה אוחיון ז"ל ואח' נ' ניצן בדרק ואח'
