השופט יוסף שפירא פסק בשבוע שעבר (10.3.05) כי בנק דיסקונט יפצה את חברת Data Systems & Software Inc בסכום העולה על שישה מיליון ש"ח. את החברה ייצג עו"ד י' סילבר ואת בנק דיסקונט ייצג עו"ד מ' זהבי.
התובעת היא חברת אחזקות אמריקנית העוסקת בהקמתן של חברות בתחום ההיי-טק והחזקתן. במשך תקופה ארוכה הייתה התובעת לקוחה של הבנק, ואת חשבונותיה ניהלה בסניפו שבבני-ברק. אותה עת כללו אחזקותיה של התובעת כ-76% ממניות חברת Decision System Israel LTD ואותן היא הפקידה בחשבון ניירות ערך שפתחה אצל הבנק.
החברה רכשה את מניות חברת עתיר, ובמספר הזדמנויות העמידה התובעת לרשות הבנק ערבויות להבטחת אשראי שניתן לעתיר. משנזקקה עתיר בחודש אוקטובר 1995 לאשראי נוסף שיעבדה התובעת לטובת הבנק את מניות דיסיז'ן שבבעלותה. במרוצת הזמן נזקקה עתיר לאשראי נוסף מהבנק לצורך ביצוען של עסקות למכירתן של מערכות וציוד מטרולוגיים לצבאות יוון ובלגיה. התובעת הסכימה לערוב גם להלוואות אלו, תוך שהיא מתנה לטענתה, כי ערבותה נועדה להבטיח את האשראי לעסקות אלו בלבד, ולא את כלל חובה של עתיר לבנק. כן נטען, כי הוסכם שהתמורה אשר תתקבל מעסקות אלו תשמש, בראש ובראשונה, לפירעונן של אותן הלוואות.
נמצא כי הטפסים עליהם חתמה התובעת לצורך יצירת הערבות היו אומנם טפסי ערבות סטנדרטים, אך לטענת התובעת ידע הבנק והסכים לאותה תניה.
בסוף שנת 1997 ביקשה התובעת לסחור במניות דיסיז'ן שהופקדו בחשבון ניירות הערך המשועבד לטובת הלוואה שניתנה לעתיר. לשם כך, ביקשה התובעת מהבנק לאפשר לה להעביר מניות אלו לחשבונה בבנק הפועלים, והבנק התנה את הסכמתו בהפקדת סכום של 100,000 דולר, אותו הפקידה התובעת ביום 22.4.98. חרף זאת השהה הבנק את העברתן של המניות, ורק ביום 23.11.98, לאחר דרישות מרובות, הודיע הבנק על נכונותו לשחרר את המניות. אולם הוסיף הבנק וקבע כי הוא מותיר בידיו את חלקן כבטוחה לחובה של עתיר בסך של 383,000 דולר שנוצר בעקבות "עסקת בלגיה".
בכתב התביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים טענה התובעת, כי לעיכוב בשחרורן של המניות לא הייתה כל הצדקה, הואיל והבנק היה חייב לעשות זאת כבר ביום 22.4.98, כאשר הפקידה את הסכום של 100,000 דולר שהיו אמורים לשמש תחליף לשעבוד המניות. עוד הוסיפה התובעת וטענה, כי גם עיכוב חלק מהמניות על ידי הבנק בשל "עסקת בלגיה", לא היה מוצדק. על-פי גרסה זו, "עסקת בלגיה" נבנתה כ"מעגל סגור", היינו, כל התשלומים מצבא בלגיה היו אמורים לשמש לכיסוי האשראי שניתן לעתיר למימון עסקה זו. התברר כי התקבולים בגין עסקה זו היה בהם די לפרעון ההלוואה שניתנה לעתיר בשלמותה, אולם בפועל השתמש הבנק בחלקה הארי של התמורה כדי לפרוע חובות אחרים של עתיר. התובעת טענה כי מחדלי הבנק גרמו לה נזק כספי.
ביום 4.9.2001 ניתן פסק דינה של השופטת (בדימוס) רות אור, אשר דחה את התביעה על כל חלקיה. על פסק דינה של השופטת אור הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 7825/01) אשר דן בטענותיה של התובעת. ביום 2.6.2004 קיבל בית המשפט העליון את ערעורה של התובעת בשאלת אחריותו של הבנק להפרת ההסכם ולעיכוב המניות אולם דחה את ערעורה לגבי כל הנוגע ל"עסקת בלגיה". בפסק דינו קבע בית המשפט העליון, כי הבנק השהה שלא כדין ובחוסר תום-לב את הסרת השיעבוד ממניות דיסיז'ן, וגם לאחר שעשה זאת, הוסיף להערים מכשולים בדרכה של התובעת בטרם העביר את חלקן של המניות לבנק הפועלים, ועל כן הוא בבחינת מי שהפר את ההסכם עם התובעת.
מאחר ולא היו בפני בית המשפט העליון הכלים להכריע בשאלת הוכחתו של הנזק בכלל ושיעורו בפרט, החזיר העליון את הדיון בעניינים אלו למחוזי לצורך השלמתו.
בית המשפט המחוזי פסק כי על הבנק לפצות את התובעת במלוא סכום התביעה בסך 6,166,340 ש"ח, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.
[א 1124/99]
