גורפיין מניפה צרור של תצלומים דהויים, ישנים, של אנשים שלא הכירה, ועמו מחווה על יריעות הקנבס שלה. "אני מציירת מתוך התוהו", היא אומרת. "במקום להחיות את עצמי אני מחייה את המתים".
עבודותיה של סוניה גורפיין יוצגו בתערוכה שבה ישתתפו גם הציירים פנחס גולן ואוזיאש הופשטטר: "שישים שנה 6,000,000". פתיחה: יום שני 2.5.05 בשעה 20:00.
גורפיין מציירת מזה שנים רבות. היא החלה לצייר בגיל חמש, וציירה בעיקר פרחים. ציורה הראשון היה אגרטל עם פרחים. אבל כאשר הוכנסה למחנה הריכוז בליטא הצילה את עצמה על-ידי שהציעה לנאצים לצייר בעבורם גלויות שנה טובה וכריסטמס. בזכות זה הועברה למחנה עבודה והצילה את חייה.
בשנים האחרונות היא עוסקת בנושא שטלטל והחריד את חייה: השואה. זה החל אחרי ביקור במחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1988. בבת אחת פינו ציורי הנופים הפיגורטיביים את מקומם לציורי שמן גדולים של קברים המוניים, קברי אחים עמוסי גוויות אדם, מסות של קורבנות עלומי שם, זיכרון המוות המשוכפל, הגושי, האנונימי, המוערם כשקים.
"מה שהשואה עשתה לציור שלי הוא דבר שאיני יכולה להסביר לעצמי בשפה הגיונית", היא אומרת. "מה היה קורה אילו הייתי מתגבשת כאומנית שאוהבת את החיים היפים, את הטבע, את הנוף, את האנשים? האם הייתי נהיית לציירת של נופים ושל טבע דומם? האם הייתי הולכת לסגנון ציור ריאליסטי, אימפרסיוניסטי או לאקספרסיוניזם הגרמני?"
המלחמה והשואה גרמו למי שהתחילה בציורי פרחים לעבור לצייר דמויות הזויות הצועדות אל עבר המשרפות ומקלחות הגז. אחרי שנים בתוך החור השחור של המוות הגושי, האנונימי, החלה סוניה לצייר בקדחתנות את סדרת העבודות שתחשוף בתערוכה זו: סדרת ציורים קטנים ובהם דיוקנאות מתים שלא הכירה, קבוצות נוער שעמדו לעלות ארצה, משפחות, נאהבים וכך הלאה, שהיא מציירת בשמן כדי להעניק להם חיים מחדש, לחלץ מתוך האפלה את משקלו האישי של הדיוקן הפרטי.
"אני מציירת אותם לאט לאט, בקבוצות קטנות וגדולות", אומרת סוניה גורפיין, "על-מנת לנסות ולהמחיש משהו מן הריבוי העצום של אלה שנספו".
על הציירת
סוניה גורפיין נולדה בווילנה בפולין בשנת 1927. היא היתה בת 14 כשהמלחמה קטעה את קרצף חייה ובת 17 כשניצלה ממחנה ההשמדה ונפלטה חזרה למעגל החיים ללא הורים, ללא בית. היא עברה את כל שלבי התופת - החיים בגטו, הפרידה מן ההורים, מחנות העבודה, המגע עם הגרמנים, תעתועי ההישרדות. היא שרדה ועלתה לארץ, וביקשה, כמו רבים אחרים כמוה, לשכוח את עברה ולהתחיל בחיים חדשים. הציור עזר לה להתבונן בנופים החדשים שנגלו לה, וללמוד להכירם. אך הוא היה גם זה שהחזיר אותה בסופו של דבר לזיכרונות הטראומטיים ולעולם שאבד.
בציורי הדיוקנאות מתחקה גורפיין אחר הרגעים האחרונים שבהם שלוות הנפש היתה חלק מן היומיום: היא משחזרת את השלב האחרון שבו משפחות, קבוצות, חברויות, נהנו מאמונה ויציבות. היא מציירת את המצב שבו בגדים ואופנה הקרינו עדיין יופי, סגנון וצבעוניות. היא מבקשת לגעת בעולם ובתרבות רגע לפני שהתנפצו, לפני שהאפירו. אך למרות שהכיליון כבר מרחף מעל ראשן של הדמויות המצוירות הללו, דבר אחד ברור: סוניה גורפיין מתעקשת, באומץ ובכשרון, לשוב ולהישיר מבט אל החיים ואל המתים, מתוך אמונה שבמבט האמפתי שלה טמונה האופטימיות, המאפשרת את המשך היצירה והחיים.
