השופט דניאל ארנסט מבית משפט השלום בתל אביב-יפו, חייב בחודש שעבר את המדינה לפצות שלושה תיירים אתיופים עקב כליאת שווא שלהם במשך כחודשיים וחצי.
התובעים, אשר יוצגו ע"י עו"ד יעל כץ-מסטבאום, תבעו את מדינת ישראל, את בית הדין לביקורת המשמורת, ואת המשרד לביטחון פנים - מנהלת ההגירה, אשר יוצגו ע"י עו"ד תמי שחף מפרקליטות מחוז ת"א, לתשלום פיצויים בסך 2,100,000 ש"ח עקב כליאת שווא במעצר למשך כחודשיים וחצי.
התובעים, עובדים זרים, בעלי דרכון אתיופי, שהו בישראל ללא אשרת שהייה ונעצרו על-ידי משטרת ההגירה באילת. התובעים הוחזקו בכלא מעשיהו במשך 84 ימים. נטען כי, במשך 77 ימים, לא הובאו בפני שופט כמתחייב מחוק הכניסה לישראל, הקובע, כי היה צורך להביאם תוך 14 יום מיום מעצרם. בסופו של דבר, הם שוחררו על-פי החלטת בית הדין למשמורת.
התובעים טענו כי בוצעו כלפיהם עוולות של כליאת שווא ורשלנות ונגרמו להם נזקים ממוניים ונזקים אחרים, הכוללים פגיעה בנוחות וברווחה גופנית, עוגמת נפש, כאב וסבל ופגיעה בזכויות חוקתיות לחירות, לכבוד ולאוטונומיה.
נטען כי הפסידו לפחות שכר מינימום בגין עבודה, כ-3000 ש"ח בחודש, וכן נזקים אחרים הנובעים ממצבם בעת כליאת השווא, שהתבטא בפגיעה בנוחות וברווחה, שלילת החירות וכו', לרבות אי אספקת בגדים חמים בחורף, לאחר שלא נתאפשר להם לאסוף את בגדיהם לאחר המעצר. התובעים ביקשו פיצוי בסך 2,100,000 ש"ח. לפי הטענה, הסכום לפיצוי בעד יום מעצר אינו נמוך מ-10,000 ש"ח, ועלול להגיע עד 20,000 ש"ח ליום.
לטענת נציגת המדינה, התובעים, אזרחי אתיופיה, נכנסו באשרת תייר לשבועיים ונשארו לעבוד בישראל באופן בלתי חוקי. לאחר כארבעה חודשים, נעצרו על-ידי משטרת ההגירה, ונערך להם
"פרוטוקול שמיעת טענות שוהים בלתי חוקיים", והוצא כנגדם צו משמורת וצו הרחקה, בהתאם לחוק הכניסה למדינת ישראל. מחמת טעות, לא הובאו התובעים בפני בית הדין לביקורת משמורת, בטרם חלפו 14 יום מיום מעצרם. לאחר מכן (בתום 77 ימי מעצר), הוחלט על שחרורם בערבות של 15,000 ש"ח. בהיעדר אפשרות לשלם, הופחת התשלום ל- 5,000 ש"ח, והתובעים שוחררו 7 ימים לאחר החלטת בית הדין, כשהופקדה הערבות בדצמבר. נטען כי לפי החוק, שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד ליציאתן מהארץ, או הרחקתו, אלא אם שוחרר בערבון כספי. על-פי החוק, התקופה המקסימלית למשמורת היא 60 ימים ברציפות, לאחר מכן חייב הממונה על ביקורת הגבולות או בית הדין, להורות על שחרורו בערובה.
המדינה הודתה כי נפלה טעות ולכן יש מקום לפיצוי. המחלוקת התייחסה למשך הזמן. נטען כי 7 ימים עד לגיוס הערובה והפקדתה, אין לכלול אותם במניין, וכי אין מקום לפצות בגין 60 הימים המותרים בחוק להחזקת שוהים בלתי חוקיים במשמורת, ולכן נותרו רק 17 ימים לפיצויי. עוד נטען כי לאחר שנעצרו, העבירו התובעים פנייה לנציבות האו"ם לפליטים, בבקשה לקבלת מעמד של פליטים. עוד הוסיפה המדינה כי במהלך המעצר, נערך ראיון לתובעים, על ידי נציבות האו"ם לפליטים, ואלה לא המליצו על שחרור. המלצה לשחרור מקובלת כאשר ראיון מגלה עילה למתן מעמד של פליט. בסופו של דבר, סירב האו"ם לבקשה.
בית המשפט אמר כי הכלל הבסיסי הוא כי יש למנוע פגיעה מיותרת באנשים העובדים במדינת ישראל ושוהים בה שלא כדין. חוק הכניסה לישראל קובע כי מי ששוהה שלא כדין בישראל, יורחק ממנה בהקדם האפשרי על-פי צו הרחקה של שר הפנים. את צו ההרחקה
ניתן לממש בחלוף שלושה ימים מעת מסירתו, ועד להרחקתו מישראל יוחזק השוהה במשמורת, אלא אם כן שוחרר בערובה.
השופט הוסיף, כי בפסיקה נקבע כי "תמיד קיימת חובה להביא את המוחזק בפני בית הדין "בהקדם האפשרי", ואין מקום "לנצל", ללא הכרח, את מלוא 14 הימים הנזכרים". עוד אמר שנקבע כי מתחייבת ביקורת שיפוטית מהירה אשר נועדה להבטיח כי השוהה הבלתי חוקי לא יוחזק במשמורת פרק זמן ממושך, למעלה מן הנדרש, לצורך הרחקתו מישראל.
בית המשפט הוסיף, כי החירות היא זכות יסוד חוקתית מוגנת הנתונה גם לעובדים זרים, שוהים בלתי חוקיים ולכן אין לשלול או לפגוע בזכות יסוד כזו, אלא בכפוף לתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
השופט הדגיש כי יש לזכור כי עובדים זרים, שוהים בלתי חוקיים, אינם דומים לעבריינים רגילים. מבוקשם הוא לעבוד ולהשתכר. ואכן ציין, חוק הכניסה לישראל אינו משתמש במונח "מעצר" לגבי שוהים בלתי חוקיים, אלא במונח "משמורת". וסיכם עניין זה בכך ש"את המשמורת אין הכרח לבצע בבית סוהר או בבית מעצר רגיל וניתן להחזיקם בתנאים טובים יותר, לדוגמה בבית מלון שהוקף בגדר, כפי שנעשה בעיר נצרת".
השופט הרחיב לעניין מטרת החוק וציין ש"הדין בישראל מבטא את עמדתה המוסרית של החברה הישראלית להעניק זכויות יסוד חוקתיות
בסיסיות, גם לעובדים זרים, כגון הזכות לשלמות הגוף או הזכות לתנאי מחייה בסיסיים, וכמובן הזכות לחירות ולכבוד. זכויות אלה מוקנות גם לאותם פרטים הנמנים על קבוצות שאינן נהנות מהזכויות הרגילות, המוענקות לאזרחים ולתושבי קבע, כגון ביטוח לאומי".
בפסק הדין אף הרחיב השופט ואמר ש"שאיפת העם היהודי היתה תמיד שיהיה עם ככל העמים, ובעל מדינה משלו. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהתלאות והסבל הרב שהיה מנת חלקו של עם ישראל בדורות עבר. היהודים היו, במקרים רבים, זרים במדינות לא להם.
על רקע זה נדרשת רגישות מיוחדת גם לזכויותיהם של זרים בישראל. יש להקפיד לשמור ככל האפשר על זכויותיהם הבסיסיות של הזרים".
באשר לגובה הפיצוי, אמר השופט כי הפיצוי המוצע ע"י המדינה, בסך 280 ש"ח ליום נמוך מדי. בית המשפט הזכיר כי במקרה אחר, נפסק סך של 60,000 ש"ח במקרה של מעצר שווא של יומיים אך הפיצוי שם כלל גם פיצוי בגין תקיפה. השופט גרס כי לדעתו, הפיצוי הראוי עומד על 1,000 ש"ח לכל יום של מעצר שווא, לכל עצור, בנסיבות מקרה זה. פיצוי זה משקלל באופן ראוי את מכלול הנסיבות והשיקולים של המקרה.
לבסוף, נשאלה השאלה לכמה ימים יש להעניק את הפיצוי. האם ל- 84 ימים - תקופת המעצר, או רק ל- 17 ימים כפי שטענה נציגת המדינה.
בית המשפט החליט כי מגיע פיצוי בגין התקופה שמתום 14 ימים ועד ל- 77 ימים, מועד בו הובאו בפני בית הדין. לעניין זה הוחלט, אין לקבל את טענת המדינה שאין להעניק פיצוי בגין התקופה שלגביה בית הדין היה מוסמך לעצור את התובעים.
לגבי 14 הימים הראשונים, נקבע כי החובה היא להביא את המוחזק בפני בית הדין בהקדם האפשרי ואין מקום להמתין, כאשר אין הכרח, 14 ימים ולכן עולה כי ראוי שהפיצוי המתבקש יכלול גם את התקופה הראשונה שבה הוחזקו במעצר ללא שהובאו בפני בית דין.
התוצאה הינה: נפסקו פיצויים לתובעים 1,000 ש"ח ליום, כפול 77 ימים עבור כל תובע, ובסה"כ 154,000 ש"ח.
[א 25213/04]
