השופטת וסרקרוג מבית המשפט המחוזי בחיפה, דחתה (1.5.05) תביעת פלשתיני נגד המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון ומדינת ישראל בגין נזקי גוף שנגרמו לו מאש כוחות צה"ל. התובע יוצג על-ידי עו"ד קין מירון ואת המפקד הצבאי והמדינה ייצג אברהם בן קרת מפרקליטות מחוז ת"א אזרחי.
הפלשתיני, תושב כפר בורקין (נפת ג'נין), נפגע בשנת 1991 מידי כוחות הביטחון, ולכן הגיש תביעה לפיצויי נזקי גוף שנגרמו לו עקב הפגיעה. לטענת הפלשתיני, הוא נורה על-ידי כוחות הביטחון בתקרית ללא כל אשם מצידו.
המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת החבות ובשיעור הנזק. על-פי כתב התביעה ולגרסת התובע אירע המקרה בעת שהיה תלמיד בכיתה ט' בבית הספר בבורקין. לאחר סיום שעות הלימודים יצא מבית הספר לעבר השדה שבו עבדו הוריו כדי לסייע להם בעבודות החקלאות.
גרסת החיילים היתה כי ביום האירוע היו התפרעויות בכפר. התפרעויות אלה היו כחלק מיום השביתה שארגן החמאס. מצב נתון זה הצריך עמדתם לפעולה מהירה כדי להשיב את הסדר על כנו. הכוח הצבאי שמנה מספר חיילים נע באמצעות ג'יפ לפאתי כפר בורקין. כשהבחינו אנשי הכפר בג'יפ החלו ההתפרעויות קשות והפרות סדר חמורות. לגרסת הנתבעים "איים ההמון הרב לכלות את זעמו בחיילים והג'יפ יחד עם החיילים הותקפו ב"בכל הבא ליד - אבנים, בלוקים, בקבוקים וכיוצ"ב". בנסיבות אלה נוצרה סכנת חיים ברורה, אשר אילצה את מפקד הכוח לבצע ירי, ולטענת המדינה בוצע הירי על-פי שלבי נוהל מעצר חשוד לשם הזהרתו. רק לאחר שהתובע נורה, ברחו המתפרעים והשתרר שקט בכפר.
לאחר השוואה בין הגרסאות מצא בית המשפט שיש לקבל את עמדת המדינה, לפיה נפצע התובע בעת שהיו התפרעויות בכפר. בית המשפט מצא כי עדותו של התובע בבית המשפט והשוואתה לראיות האחרות שהוצגו, מלמדת כי לא ניתן לקבוע ממצאים בהסתמך על עדות זו. כך למשל, בתצהיר עדותו של הפלשתיני הוא הצהיר כי מקום האירוע היה שקט לחלוטין. עדות זו סותרת את הגרסה שמסר לחוקר מטעם המדינה שם הודה לפני החוקר הפרטי, כי האירוע אירע ביום שבו התרחשו התפרעויות בכפר. עוד נאמר כי אין להתעלם מכך כי כתב התביעה הגם שהוגש בתקופת ההתיישנות, הוגש בחלוף שבע שנים מיום קרות האירוע, מה שהביא למדינה נזק ראייתי.
המדינה טענה כי האירוע המתואר על-ידי החיילים התפתח לכדי פעולה מלחמתית ופגיעתו של התובע היא במהלך פעולה כזו, ולכן המדינה אינה חבה כל חבות בגינה. לחלופין טענה המדינה, כי סבירה יותר הגרסה כי התובע לקח חלק בהתפרעויות ונפצע במהלכן, לאחר ביצוע נוהל מעצר חשוד, ואולם גם אם נורה התובע שלא בהתאם לנוהל מעצר חשוד, אין להסיק מכך כי מי מהחיילים התרשל.
המסקנות שעלו מן העדויות שהתובע לא הצליח להוכיח, גם לא במידה הנדרשת בהליך אזרחי, כי ביום האירוע היה יום שקט ללא התפרעויות, וכי הוא נורה בעת שהלך לתומו לכיוון ביתו.
על-פי עדותו של המפקד של הכוח, הוא זכר את האירוע על אף ששירת בשטחים זמן רב והיה עד להתפרעויות רבות, מכיוון שהכוח שנכנס היה בסכנת חיים. הכוח היה במצב שזרקו עליו אבנים וסלעים, פגעו בג'יפ והייתה סכנה לאנשים שיפגעו. בנסיבות אלה ניתנה הוראות לכוח לרדת מהג'יפ ולפעול כפי שפעלו. המצב בו היו נתונים החיילים תואר באופן הבא "הייתי מוטרד כשהייתי בסכנת חיים שלי, והייתי צריך להציל את החיים שלי ואת החיים של החיילים שלי, ולפתור את הבעיה שנוצרה שם".
בסיכום ראיות אלה היה כדי לקבוע כי החיילים היו במצב של סכנת חיים. בית המשפט פסק, כי "זריקת אבנים מיותר ממוקד אחד, כאשר רכב הג'יפ נפגע והחיילים נאלצים לצאת מן הרכב והם חשופים לפגיעה ממשית מן האבנים הנזרקות כלפיהם. מצב עובדתי כזה, יש בו כדי לבסס ממצא של הימצאות בסכנת חיים".
בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובע לשלם למדינה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 8,000 ש"ח, נכון למועד מתן פסק הדין.
