בפסק-דין שניתן לאחרונה בבית-המשפט העליון, נקבע כי עזבונה של אישה, שירשה את רכוש בעלה לאחר מותו, לא יחולק מכוח צוואות הדדיות שערכה עם בעלה, אלא על-פי דין.
בלב הסכסוך נמצאות צוואות הדדיות שערכו בני זוג, להם יש בן משותף. לאישה גם בת מנישואיה הקודמים, ונכד, שהוא בנה של הבת. בשתי הצוואות נקבע סעיף הדדי, הקובע שבמקרה ואחד מבני-הזוג ימות, ירש השני את רכושו. בנוסף, הכניסו בני הזוג סעיף שני לכל אחת מצוואותיהם, בו נקבע כי במקרה וימותו בני הזוג "באותו הזמן", יירש בנם המשותף את רכושם, אולם יהא עליו לשלם סך של 5000 דולר לבתה של האישה, ו- 10,000 דולר לנכדה.
בסופו של דבר נפטר הבעל לפני האישה, והיא ירשה, בהתאם לצוואתו, את כל רכושו. כשנה וחצי מאוחר יותר, עברה גם האישה מן העולם, ולפני בית-המשפט התעוררו מספר שאלות: האם פירושו של הסעיף הראשון בצוואתה של האישה, על-פיו יורש אותה הבעל, הוא שאם נפטר הבעל לפניה בא במקומו צאצאו - קרי הבן המשותף - מבלי שיצטרך לשלם דבר לבתה של האישה ונכדה? או שמא פירושו של הסעיף הוא שאם נפטר הבעל לפני האישה אין מי שזוכה על-פי הצוואה ולפיכך יורשים את האישה יורשיה על-פי דין, קרי הבת והנכד?
אפשרות שלישית היתה שאחרי מות הבעל בטל הסעיף הראשון בצוואה ומופעל הסעיף השני, על-פיו במות שניהם "יחד - - - באותו זמן" הבן הוא היורש היחיד - אפילו במקרה בו לא מתו בני הזוג בעת ובעונה אחת ממש - בכפוף לחיובו לשלם לבת ולנכד סכום השווה ל- 15,000 דולר.
בבית המשפט לענייני משפחה למחוזות-תל אביב והמרכז נקבע, כי משמעות צוואתה של האישה היא שאחרי מות הבעל אין מי שזוכה על-פי הצוואה ולפיכך יורשים את האישה יורשיה על-פי דין, קרי הבת והנכד. הבן המשותף ערער על פסק הדין לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו אשר קיבל את ערעורו. נפסק כי פירושו של הסעיף הראשון בצוואתה של האישה הוא שאם נפטר הבעל לפניה בא במקומו כחליפו צאצאו של הבעל - הבן המשותף - לבדו, מכוח סעיף 49 - "יורש שמת לפני מוריש" - לחוק הירושה, מבלי שיוטל עליו החיוב לשלם לבת ולנכד.
על החלטה זו הגישה הבת ערעור לבית-המשפט העליון.
השאלה הראשונה שעמדה מול הרכב השופטים (הנשיא אהרן ברק, השופט בדימ' יעקב טירקל, והשופט אשר גרוניס) היתה פרשנות הסעיף הראשון - האם ההוראה בצוואת האישה, כי בעלה יירש את רכושה לאחר מותה, תוחל לגבי חליפו הבן, כפי שטען האחרון בבית-המשפט המחוזי?
בסוגיה זו פסק השופט טירקל, כי: "ניתן לקבוע שאין ספק בדבר פירושו של סעיף מס' 1 בכל אחת מן הצוואות שלפיו הוריש כל אחד מבני הזוג את רכושו לבן זוגו". הנשיא ברק הוסיף, כי: "עיון בצוואות מלמד כי המצווים ביקשו להבטיח כי בפטירת אחד מהם, בן הזוג שיוותר בחיים יירש את כל רכושו של בן הזוג שנפטר. מטרה זו עולה בבירור מסעיף 1 בשתי הצוואות". אין לדידו תכולה לסעיף 49 לחוק הירושה, ועריכת הצוואות מלמדת על כוונה נוגדת של בני-הזוג: "הבעל והאשה העדיפו את בן הזוג על-פני ילדיהם. מן ההסדר המשותף וההדדי משתמעת כוונתם של בני הזוג להטיב איש עם רעהו אישית, ולא עם יורשיו של בן הזוג כחליפיו".
בשלב הבא, עבר בית-המשפט לבחון את השאלה המתעוררת מהסעיף השני - האם חולשת הצוואה - בחלקיה האחרים - על חלוקת הרכוש לאחר מותם של שני בני הזוג, גם אם לא מתו יחד באותו זמן?
בסוגייה זו נחלקו דעות ההרכב. דעת רוב (הנשיא ברק והשופט אשר גרוניס) סברה כי הצוואה אינה מסדירה את חלוקת העזבון של המצווה אם נפטר בעת שבן זוגו אינו בחיים. הנשיא ברק מציין שני תנאים בהם בית המשפט עשוי לתת לצוואה משמעות החורגת מלשון הצוואה - הראשון, אומד הדעת של המצווה אינו ניתן להגשמה מלשונה של הצוואה, והשני, המקרה נופל לאחד המצבים המיוחדים המכוסים על-ידי אחת מן הדוקטרינות הלבר-פרשניות. מסקנתו היא, שהבן לא הצליח לבסס טענתו באשר לאומד דעת המצווה בכל הנוגע למקרה שבו בני הזוג נפטרו זה אחר זה: "ניתן לשער שבני הזוג צפו את האפשרות כי ביום מן הימים, ילכו שניהם לבית עולמם, וכי ייתכן שמותם לא יתרחש באותו זמן. שתיקתם לגבי גורל העזבון בסיטואציה זו עשויה ללמד על כך שביקשו להותיר את חלוקת הרכוש לשיקול דעתו של בן הזוג שיאריך ימים. אין לשלול את האפשרות כי ביקשו להותיר חירות מלאה לבן הזוג שיאריך ימים לאחר בן הזוג האחר, ולשמר בידיו את הכוח לצוות את רכושו, לאחר מות בן זוגו, כראות עיניו". לאור זאת, קבע, אין צורך לבחון האם המקרה בא בגדר אחד המצבים בהם יש תחולה לדוקטרינה לבר-פרשנית כלשהי. לסיכום הוסיף כי: "בצוואותיהם ההדדיות ביקשו בני הזוג להבטיח כי במות אחד מהם יירש אותו האחר. הם לא ביקשו להסדיר את חלוקת רכושם של בני הזוג לאחר מותם של שני בני הזוג, במקרה שלא מתו באותו זמן. הם הותירו חירות מלאה לבן הזוג שיאריך ימים לאחר בן הזוג האחר. בכך שמר לעצמו כל מצווה את הכוח לצוות את רכושו, לאחר מות בן זוגו, כראות עיניו".
השופט טירקל, בדעת המיעוט, דווקא רואה אמירה משותפת ברורה של שני בני הזוג, כי בנם המשותף - להבדיל מבתה של האישה מנישואיה הקודמים - יירש אותם, תוך הענקת "פיצוי" לבת ולבנה. "אילו היו שואלים אחד מבני הזוג אם מבוקשו הוא שהמשיב - בנם המשותף - יירש אותו אך ורק במקרה שהוא ובן זוגו ימותו בעת ובעונה אחת, באותו רגע ממש, ולא במקרה שימותו זה אחר זה, בהבדל זמנים, לא היה מניח לניסוח זה להכשיל את כוונתו". הפרשות הנכונה למילים "יחד - - - באותו זמן", היא למצב ששניהם לא יהיו בין החיים, אפילו שעת פטירתם לא תהיה זהה ממש.
על כך עונה לו השופט גרוניס: "לאור העובדה שהצוואה מדברת על מקרה של מוות של בני הזוג 'באותו זמן', אין לשלול את האפשרות הנוספת, ששני בני הזוג היו מוכנים להשאיר בידי הנותר בחיים חופש מלא להחליט מה ייעשה ברכושו שלו, הכולל כמובן את הרכוש שהגיע לידיו בעקבות מותו של הראשון שביניהם". הואיל ולשונה הברורה של הצוואה מדברת על מקרה של מוות בעת ובעונה אחת, יש להעדיף את גישתו של הנשיא ברק. חוסר הסימטריה בין היורשים על-פי דין, הוא זה שפותח את הפתח לאפשרות השניה שצויינה.
בסיכום הדברים, על-פי קביעת דעת הרוב, ערעורה של הבת התקבל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל, ונקבע כי עזבונה של האישה לא יחולק מכוח צוואתה, אלא ליורשיה על-פי דין - הבת והנכד.
