בקשה חסרת תום לב

השופט (בדימ.) ישי לויט, מאשים את קבוצת ליברמן - בראשה עומד בישראל צדיק בינו, בניסיון להביא לפסלותו כבורר בסכסוך בין הקבוצה לבין ארט-ב, וזאת תוך הגשת בקשה חסרת שחר וחסרת תום לב. השופט לויט דוחה את בקשת הפסילה, וקובע כי היא נועדה, בראש וראשונה, למוטט את פסק הבורר ואת הממצאים שקבע לגבי הקבוצה.

החלטת לויט, הדוחה את בקשת הפסילה, ניתנה ביום 20.7.05 ונמסרה לבאי כוח הצדדים. קבוצת ליברמן, ובה צדיק בינו, מיוצגת על-ידי ארבעה משרדים: ש. הורביץ ושות', גורניצקי ושות', קירש ושות' ולוי ושות'. ארט-ב מיוצגת על-ידי משרד קנטור, מירון ושות'. צדיק בינו תיגבר באחרונה את שרשרת יועציו, בשל הקביעות החמורות נגדו. אחד האישים שגוייסו לטובת הליך זה הוא עו"ד פיני רובין, אך גם זה האחרון לא הצליח לעוות את המציאות החמורה מבחינתו של צדיק בינו.

הסיכון אליו נקלע צדיק בינו

בהחלטתו התייחס השופט-בורר, ישי לויט, בהרחבה, לבקשת הפסילה, שהוגשה ביום 7.7.05, לאחר שניתן פסק הבורר, הקובע ממצאים חמורים ביותר, ואף פליליים לכאורה, הן כנגד הקבוצה, והן כנגד יחידים בה, ובמיוחד איש העסקים צדיק בינו, המחזיק כיום בשליטה בבנק הבינלאומי הראשון.

כפי שחשפנו כאן, היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, והמפקח על הבנקים בבנק ישראל, יואב להמן, כבר החלו לבחון מחדש את כשרותו של צדיק בינו להחזיק אמצעי שליטה בבנק. על-רקע זאת, כאמור, ובמטרה למוטט את פסק הבורר, שאישר את הממצאים שנחשפו לגבי צדיק בינו, הוגשה בקשת הפסלות. יודגש, כי פסק הבורר חושף מעשים בלתי כשרים, ואף מצביע על חשדות למעשים פליליים לכאורה מצד שלושה פרקליטים בכירים ששירתו את צדיק בינו: עו"ד יהושע רוזנצוויג, שמונה באחרונה (דמי שתיקה??) על-ידי צדיק בינו ליושב-ראש הבנק הבינלאומי; עו"ד רם כספי, ועו"ד צבי אגמון.

על-פי פסק הבורר - אותו מנסה צדיק בינו, בכל כוחו, לבטל - צדיק בינו הגיש תצהיר כוזב לבית המשפט המחוזי בתל אביב, קיבל דבר במירמה, מסר לצמד הגנבים בגשיק-גונשיורובסקי 17 מיליון דולר "מתחת לשולחן" תמורת הסכמתם למכור לו את המניות שהחזיקו בחברת פז, שלא כדין, ביצע עבירות מס בעצם העברת הכספים מהם לא נוכו מיסים כחוק, מסר דיווחים כוזבים ואף שיקר במהלך העדות שמסר.

הטענות של קבוצת ליברמן

לטענת קבוצת ליברמן, כפי שזו הופנתה לבורר בבקשת הפסילה, "בשנת 2000 ניהלתי מו"מ עם חברת פז בנוגע להקמת תחנת דלק על קרקע במגרש בחדרה שבבעלות משותפת של משפחת לויט, המו"מ לא עלה יפה ונסתיים לאחר שחברת פז הודיעה על הפסקת המו"מ וכתוצאה מכך 'נכזבה צפייתם של בני משפחת לויט' להשאת הרווח הצפוי מהמגרש.

לטענת קבוצת לבירמן, היא לא ידעה על המו"מ האמור בעת שהסכימה על מינוי הח"מ כבורר, ולו הייתה יודעת את הדברים, לא הייתה מסכימה למינויי". עוד מציינת הקבוצה, כי הדבר הובא לידיעתה רק לאחר שתוצאות פסק הבורר פורסמו ברבים. ובמילים פשוטות: עתה, לאחר שהבורר קבע מה שקבע לגבי צדיק בינו ואחרים, מנסה צדיק בינו להביא לפסלותו, בתואנות שונות.

התשובה של לויט

לאחר שקיבל את תשובת המשיבה - היא קבוצת ארט-ב, ולאחר שבחן את העובדות, לאשורן, הודף הבורר את בקשת הפסלות. לויט מציין, כי בזמנו הוא אכן טיפל במגרש בחדרה, שהיה של הוריו (ז"ל). לאחר פטירת אביו, היה המגרש בבעלות משותפת של אמו, אחותו והוא עצמו. אכן, נוהל מו"מ בין בעלי הקרקע לבין פז חברת נפט בע"מ (שהיתה גם אז בבעלות קבוצת ליברמן-צדיק בינו), אך זה נוהל עם מנהל המחלקה העסקית בפז דאז, יורם כהן, ולא עם מי מבעלי השליטה, לא עם מי מבעלי מניותיה ולא עם מי מהמבקשים. "כלל לא התעניינתי ולא ידעתי מי הם". במהלך המו"מ עלתה האפשרות להקמת תחנת דלק (של פז) במגרש, אך הדבר לא יצא אל הפועל.

פז אינה צד לבוררות

לויט קובע, כי חברת פז אינה ולא הייתה צד להליכים בבוררות בפניו, ואיש לא טען בפניו מעולם שהיא בעלת דין, במישרין או בעקיפין, ובעלת עניין בתוצאות הבוררות. חזקה עם המבקשים, כותב לויט, שאם היה לכך קשר כלשהו לבוררות, ולו היו סבורים שהדבר עלול להוות מכשול בפניהם, היה עליהם לגלות זאת בעצמם לצד שכנגד, ולבקש כבר בתחילה את פסלותו של הבורר.

לויט מציין בהחלטתו, כי לגופו של עניין, לא נגרם לו ולמשפחתו הפסד בשל כך שלא הוקמה אז תחנת דלק במגרש. "הדברים אינם נכונים בלשון המעטה", כתב. לדבריו, המו"מ שהחל בשנת 2000 ונמשך לשנת 2001, הותלה בכך שמשפחת לויט תפעל להוצאת היתר בניה לבניית תחנת דלק על המקרקעין, ותיפעל להריסת חנות האביזרים והמבנה הקדמי. בפועל, כותב לויט, היו בתוך משפחתו חילוקי דעות בנושא, בשאלה האם כדאי, כלכלית, להקים תחנת דלק על חלק מהמקרקעין, דבר העלול לפגוע בפיתוח החלק האחר של המגרש, ובכלל, "נראה היה כי קלושים היו הסיכויים למתן היתר בנייה כאמור על שטח הקרקע שהייתי מוכן להקצות לתחנת דלק של פז". לויט מציג בהחלטתו את פרטי הפרטים של ההסכם, ומוכיח כי ההסכם התבטל מעיקרו, דווקא מתוך בחירה של משפחת לויט שלא לקדם הקמת תחנת דלק.

לויט: היוזמה היתה של פז

יתירה מכך, כותב לויט, מתוך כוונה להדוף את הרושם שניסתה קבוצת ליברמן-צדיק בינו לייצור, כאילו הוא ומשפחתו היו מעוניינים בעיסקה, אך פז נסוגה, וכותב: "לא יהיה למותר לציין, כי מי שיזם את המו"מ בנוגע להקמת תחנת הדלק על מקרקעי משפחתי היו חברת פז ומתווך מטעמה, אשר פנו אליי. המו"מ התנהל לאורך כשנה ועדיין נותרו בו נקודות מהותיות פתוחות. מכאן כי אין כל בסיס לטענה כי משפחתי הייתה 'להוטה' לקיים את העסקה וכי סברה כי אם העסקה לא תצא לפועל, תאבד 'עסקת חייה'. הדברים רחוקים מכך כרחוק מזרח ממערב. אילו היו הדברים כטענת המבקשים, הרי שבעלי הקרקע היו ממהרים לחתום על הסכם כפי שהוצע על-ידי חברת פז ולא היו מציגים תנאים רבים מצידם שלגביהם לא הושגה הסכמה מעולם".

לויט קובע, כי חברת פז, ובה יורם כהן, ניהלו עימו את המו"מ בצורה מקצועית, הוגנת, בתום לב ובדרך מקובלת, "ובוודאי כך גם אני. לפיכך, טענות קבוצת ליברמן כי נפגעתי מאופן ניהול המו"מ על-ידי חברת פז וטענותיה אחרות בנושא, אין להן על מה שתסמוכנה. לא נפלא ממני מדוע המבקשים טופלים זאת על חברת פז בשלב זה של הבוררות".

לויט כותב עוד בהחלטתו, כי גם אם יקבל את גירסת קבוצת ליברמן - ולא זה המצב - אין בה להצדיק היעתרות לבקשה, היינו: להביא לפסלותו כבורר. פז לא היתה צד לבוררות. ההליך בפניו לא התנהל מולה. ובכלל, טוען לויט, הדבר לא השפיע עליו כהוא זה, לא לחיוב ולא לשלילה, והראיה שבעת שקיבל על עצמו את הבוררות, לא חשב כלל וכלל על ההסכם ההוא שלא יצא אל הפועל.

פסק בורר חלקי, לא החלטת ביניים

לויט מותח ביקורת על המבקשים ועל באי-כוחם, על כך שעשו שימוש לרעה בטענות הפסלות, למטרה זרה. כך, לדוגמא, הוא מציין כי המבקשים כתבו בבקשת הפסילה כי הם מבקשים לבטל "החלטת ביניים", בעוד שברור להם היטב כי מדובר ב"פסק בוררות חלקי", שכן קביעותיו בפסק זה "מכריעות כמעט בכל המחלוקות בין הצדדים כך שעיקר הסכסוך הוכרע סופית בבוררות". "בתום השלב הראשון של הבוררות, ברור לכל בר-דעת כי בקשת הפסילה באה בעקבות הסתייגות קבוצת ליברמן מתוצאות הפסק החלקי, וההנמקות של בקשת הפסילה הן אמתלה בלבד ולא סיבה כנה ואמיתית.

לויט כותב, כי הוא משוכנע שגם קבוצת ליברמן יודעת היטב שהבקשה שהגישה הינה חסרת בסיס, "וכי אין ולא היה מעולם חשש למשוא פנים, למראית פני הצדק ו/או לעניין אישי של הח"מ בתוצאות הבוררות, לא חשש לפי מבחן אובייקטיבי ולא חשש סובייקטיבי שלהם". הגשת הבקשה, קובע לויט, נועדה "להביא לבטלות ההכרעות, אפילו במחיר של הגשת בקשה חסרת בסיס, וניסיון לפגוע בבורר עצמו".

תכנון מוקדם להשמיץ - "לעת פקודה"

הבורר לויט מאשים את קבוצת ליברמן בתכנון מוקדם להשמיצו, לעת פקודה, ורומז כי גירסתה, כאילו רק עכשיו התגלה לה דבר המו"מ משנת 2000 - מדברים שנאמרו לה על "מר רייכר שהיה בזמנו עובד בכיר בפז והיה מופקד על נושאי הנדל"ן שלה... קרא בתקשורת את דבר הינתן החלטת הביניים... - אינה נכונה. הדברים לא נתמכו בתצהיר, כותב לויט, "מה גם שלמיטב ידיעתי וזכרוני איני מכיר כלל את מר רייכר ובוודאי שלא ניהלתי עמו בעבר מו"מ על הקמת תחנת דלק בחדרה".

לויט מציין, כי הליכי הבוררות התנהלו במשך שנים וזכו לכיסוי עצום בתקשורת, ולכן אין זה סביר שאותו רייכר נתקל בזאת במקרה רק לאחר הליך הבוררות ולאחר שניתן פסק הבורר.

לויט מדגיש בהחלטתו, כי במהלך הדיון שהתקיים ביום 11.7.05 הוא הדגיש כי לא צורפו תצהירים להוכחת הטענות העובדתיות, אך למרות שהדברים נאמרו ונכתבו במפורש, בחרה קבוצת ליברמן שלא להגיש תצהירים בעניין ולא לתמוך טענותיה העובדתיות בתצהירים ו/או בראיות אחרות.

חששו מהגשת תצהירים שמא גרסתם תתמוטט

הבורר לויט חוסם את דרכם של קבוצת ליברמן ושל צדיק בינו, היה ויחליטו להמשיךם לגלגל את הכזבים גם לבית המשפט, בבקשה להביא לפסלותו. וכך הוא כותב: "נראה לכאורה, שהמבקשים חששו מהצגת גרסתם בפני בתצהירים שמא הגרסה תתמוטט, שהרי יקשה לכזב בפניי אודות המו"מ המוכר לי. החשש גבר על האפשרות שבכך תחסם דרכם של המבקשים להסתמך על תצהירים שלא הוגשו לי במסגרת בקשה זו. זה יהיה לעניות דעתי, שימוש לא תקין בהליכי בית המשפט, אם יוגשו תצהירים לבית המשפט שלא הוגשו בבוררות במסגרת הבקשה לפסילת הבורר".

"נער הייתי גם זקנתי"

השופט-בורר מסכם את החלטתו בדברים שמן הלב: "נער הייתי גם זקנתי (כ-30 שנים כשופט ובורר), ומעולם לא ראיתי בקשה חסרת שחר וחסרת תום לב שכזו. על-אף זאת, ולמרות הכל, כמובן שהדברים נידונו, נידונים ויידונו אך ורק לגופם בהתאם לדין וללא כל צל צילה של נגיעה אישית או של משוא פנים. למרות שאיני מסכים עם דרכם של המבקשים בבקשתם, אין ולא יהיה בכך להשפיע על קביעותיי בבוררות, לפי אמות מידה ובאובייקטיביות כמקובל על שופטי ישראל".