הודעת מזוז: עמרי שרון ביצע עבירות

היועץ המשפטי לממשלה הודיע ליו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, וליו"ר וועדת הכנסת, ח"כ רוני בר-און, וכן במקביל לח"כ עמרי שרון, על החלטתו להגיש כתב אישום נגד ח"כ שרון, וזאת בעבירות על חוק המפלגות וכן עבירות על חוק העונשין: רישום כוזב במסמכי תאגיד, הפרת אמונים בתאגיד ושבועת שקר.

- מסמך: כתב האישום המלא
- מסמך: מכתבו המלא של עמרי שרון

כתב האישום בכללותו מתייחס לשלושה נאשמים: עמרי שרון (נאשם 1), גבריאל מנור (נאשם 2), וחברת אננקס מחקרים בע"מ (נאשמת 3). נגד עמרי הוגשו שלושה אישומים, שניים נגד מנור, ואישום אחד נגד אננקס מחקרים.

כתב האישום הנוכחי שיוגש לבית המשפט - שישונה, ככל הנראה, תוך זמן קצר לאחר שיסתיים המו"מ לעסקת טיעון - חותם תקופה ארוכה של חקירות, וכן תקופה ארוכה של התלבטות בפרקליטות ובלשכת היועמ"ש, בשאלה האם יש להגיש כתב אישום גם נגד המעורבים האחרים: ראש הממשלה אריאל שרון, ויועצו המיוחד, עו"ד דב ויסגלס, שנטל חלק פעיל באותה מערכת בחירות ובאותה מערכת כספית אסורה.

ההודעה נמסרה לאישים הנ"ל בהתאם לתיקון לחוק החסינות אשר נכנס לתוקפו (יום ג'). נוסחו של כתב האישום והתיקונים שנערכו בו - ביחס לטיוטת כתב האישום המקורית, גובשו בתום השימוע שנערך בתיק. עיתוי ההודעה לכנסת והגשת כתב האישום לבית המשפט נקבעו תוך התבססות על החוק החדש שנכנס לתוקפו (יום ג'). חוק זה אינו מעניק עוד לחבר כנסת חסינות אוטומטית מפני העמדה לדין פלילי בסוג זה של עבירות, אלא אם ייפנה בעצמו ויבקש זאת, ובכפוף לכך שיציג עילות שיצדיקו זאת.

בהודעתו מסר היועמ"ש, כי "המשא-ומתן להסדר טיעון בתיק זה לא הביא להשגת הסדר, וזאת בשל סירובה של התביעה לוותר על סעיפי עבירה מהותיים אשר כלולים בכתב האישום. לפיכך, ואם לא יבקש ח"כ שרון מהכנסת לדון בעניין חסינותו, יוגש כתב האישום לבית משפט השלום בתל אביב בהתאם למועדים הקבועים בחוק".

על-פי ההבנות בין הצדדים, כתב האישום יוגש לבית המשפט השלום בתל אביב תוך כמה ימים, ודבר זה לא יפריע לניהול המו"מ להשגת עסקת טיעון. סלע המחלוקת: דרישת מזוז לכלול בכתב האישום גם עבירות שעניינן רישום כוזב במסמכי תאגיד. עו"ד דן שינמן ועו"ד נוית נגב, באי-כוחו של עמרי שרון, טוענים כי היועמ"ש מחמיר עם עמרי שרון מעל ומעבר למה שנקבע בחוק המפלגות, שהוא-הוא החוק הרלוונטי לענישת גורם שחרג מן האיסורים הקבועים בחוק מימון מפלגות.

כתב האישום כולל "גלריה" ארוכה מאוד (67) של עדים. המעניין הוא, כי היועמ"ש מתבסס באישומיו נגד עמרי שרון על גורמים הידועים כנאמניה של משפחת שרון. בין היתר מדובר באישים הבאים: אביגדור יצחקי, ששימש מנכ"ל משרד ראש הממשלה; אייל ארד, יועץ התקשורת של שרון; אורי שני, מי ששימש מנכ"ל הליכוד; עו"ד דב ויסגלס, יועצו המדיני של שרון; וראובן אדלר, המשמש יועצו וחברו הקרוב של אריאל שרון. אחד העדים המעניינים הוא השופט (בדימ.) אורי שטרוזמן, ששימש כיושב-ראש ועדת הבחירות בליכוד, וקיבל לידיו את הדיווחים הכוזבים של עמרי שרון.

תמצית האישומים, כפי שנכתבו בכתב האישום

פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) היא שתייצג את המדינה בכתב אישום זה. ארבעה עורכי דין מטעמה חתומים על כתב האישום: עו"ד נאוה הורוביץ, סגן בכיר א' וממונה בפמת"א (פלילי); עו"ד גל לברטוב, מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה; עו"ד ארז נוריאלי, סגן בכיר לפמת"א (פלילי); עו"ד צחי הבדלי, עוזר לפמת"א (פלילי).

על-פי כתב האישום, בין יולי 1999 לפברואר 2000 קיבל נאשם עמרי כספים מתאגידים בארץ ובחו"ל, בסכומים העולים על שישה מיליון ש"ח עבור מערכת הבחירות של קמפיין שרון בפריימריז 99' (להלן: "הקמפיין של שרון" או "הקמפיין"). סכומים אלה עולים באופן משמעותי על המותר בחוק המפלגות, התשנ"ב–1992 (להלן: "חוק המפלגות"). עמרי לא דיווח למוסד לביקורת של מפלגת הליכוד (להלן: "המוסד לביקורת"), כנדרש על-פי דין, על קבלת הכספים הנ"ל ותחת זאת עשה בהם, בסיועו של נאשם גבריאל מנור, שימוש למימון פעילותם של ספקים ונותני שירותים.

לצורך הפעילות שתתואר להלן של נאשמים שרון ומנור, הוקמה אננקס מחקרים בע"מ, אליה הוזרמו מרבית הכספים הנ"ל ובאמצעותה שולמו רוב רובם של התשלומים לספקים ונותני השירותים לקמפיין של שרון תחת לשלמם באמצעות חשבון הבנק המיוחד שנפתח לשם כך, כנדרש על-פי חוק המפלגות. פעילותם של אחדים מהספקים ונותני השירותים מומנה אף בתשלומים ישירים מתאגידים בארץ ובחו"ל בניגוד לדין (להלן: "התרומות האסורות" או "ההכנסות הבלתי-מדווחות") ובהתאם להנחיותיו של נאשם עמרי ועל-פי הוראותיו.

תשלומים אלה, בסך כולל העולה על שישה מיליון ש"ח, והעולים באופן משמעותי על המותר בחוק המפלגות, הוסתרו על-ידי נאשם עמרי מהמוסד לביקורת.

על-מנת להסוות את מעשיהם ולהסתירם מהמוסד לביקורת, הנחה עמרי אחדים מהספקים ומנותני השירותים לרשום בחשבוניות ובקבלות שהוצאו על-ידם פרטים אשר לא שיקפו במלואם את מהות העבודה שבוצעה ובאופן הנחזה להראות כאילו ניתנו שירותים אחרים עבור שני תאגידים בארץ ותאגיד בחו"ל, למרות שבפועל ניתנו השירותים עבור קמפיין שרון. מעשיו אלה של עמרי נעשו בתיאום עם נאשם מנור, על דעתו ובסיועו.

כתוצאה ממעשיהם אלה של עמרי ומנור, בין השאר, לא הועברו דיווחים אמיתיים, מלאים ומדויקים למוסד לביקורת, כנדרש על-פי חוק המפלגות והתקנות שהותקנו מכוחו ונמנעה אפשרות פיקוח אמיתית על טוהר הבחירות והשוויון במערכת הבחירות הפנימיות בליכוד ב-1999.

גירסת שרון: המגבלות בחוק - "תקנה שהציבור לא יכול לעמוד בה"

בעקבות הודעתו של היועמ"ש, שיגר עמרי שרון מכתב לריבלין ולבר-און, ובו הסביר את מעשיו, ובפעם הראשונה אף נתן את גירסתו לפרשה זו. עמרי שרון הודיע, רשמית, כי הוא מוותר על חסינותו. ואולם, בפנייתו הוא מלין על כך שהוא האיש הפוליטי הראשון והיחיד שמועמד לדין בגין העעשים הנ"ל, בהם הודה, וזאת למרות שמבקר המדינה והמשטרה חשפו פעמים רבות אישים פוליטיים שביצעו מעשים דומים.

במכתבו אליהם הוא מאשר, כי הוא אכן עמד בראש קמפיין הבחירות של אביו, אריאל שרון, על ראשות הליכוד, וביצע את המעשים המיוחסים לו. "באותה עת, כמו גם היום, חלו על-פי חוק המפלגות מגבלות על גובה ההוצאה המותרת במערכת הבחירות. כידוע, מערכת בחירות כמו פריימריז, המתייחסת לקהל בוחרים של מאות אלפים, מחייבת הוצאה כספית עצומה. הסכומים שהותרו להוצאה בחוק המפלגות, התעלמו לחלוטין מן המציאות והם אבסורדיים ממש".

שרון מלין, כי המגבלות נקבעו על-ידי הכנסת בשנת 1993, במקביל לחקיקת חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה, וזאת מבלי לערוך כל בדיקה מהו תקציב ריאלי, ומבלי לבדוק עלויות הנדרשות בעידן המודרני לניהול מערכת בחירות לציבור של מאות אלפי אנשים.
"הסכומים שנקבעו לא איפשרו למועמד לנהל קמפיין סביר תוך שמירה על הוראות החוק. הסכום של כ-830 אלף ש"ח, שהיה מותר כהוצאה בשנת 1999, לא הספיק אלא לשליחת שניים או שלושה מכתבים לכל בעל זכות בחירה ותו-לא. סכום ההוצאה הסביר לדעת מומחים, כדי לנהל מערכת בחירות כזו, היה בערך פי עשרה מן הסכום שנקבע בחוק. זאת מאחר ובמערכת בחירות ראויה צריך תקציב לפרסום מודעות בעיתונים ושלטי חוצות, לקיים מערך טלפוני לשם השפעה על בעלי זכות הבחירה, תקציב לכינוסים, תקציב לארגון יום הבחירות, להסעות וכו' וכו'. בלי כל אלה אין ניהול אפקטיבי של מערכת בחירות לראשות מפלגה. "היתה זו אפוא תקנה שהציבור אינו יכול לעמוד בה".

לדברי עמרי שרון, בארה"ב לא מקובל להגביל סכומים המותרים להוצאה במערכת בחירות, "בוודאי במצב שבו לא ניתן מימון על-ידי המדינה, ומכל מקום אין רואים בהפרת המגבלות עבירה פלילית". הוא מציין, כי בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון בארה"ב נקבע בשנת 1976, כי "הגבלת הסכום המותר להוצאה הינה בלתי חוקתית, משום שהיא פוגעת ביכולת להתמודד בעידן שבו היקף ההוצאות ההכרחי הוא גדול מאוד".

במכתבו טוען עמרי שרון, למעשה, כי התביעה משתמשת בחוק שנקבע שלא לשמו. "כאשר נדון החוק בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת לקראת חקיקתו, נאמר במפורש על-ידי חברי כנסת שהשתתפו בדיון, כי מדובר בעניין חדשני שאין לגביו כל ניסיון עבר, וכי חייבים לקיים בדיקה מחודשת לגביו תוך זמן סביר. מכל מקום, בהוראות העונשיות באותו חוק נקבעו עונשי קנס בלבד למי שמפר את החוק, ואני מניח שהדבר נבע בין היתר, מתוך הבנה של הבעייתיות הכרוכה בחוק זה ושל חוסר הניסיון שעל רקעו נחקק.

אפלייה פסולה: "אני היחיד והראשון שעומד לדין"

"בינתיים, חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה בוטל ועבר מן העולם, ואילו החוק הנדון לא בוטל והמגבלות שנקבעו בו ב- 1993 לא עודכנו ולא נבדקו מחדש משך 12 שנים (למעט הצמדת הסכומים למדד). מגבלות החוק נשארו אפוא עד היום בגדר תקנה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, ולא סביר שאכן עמד בה בפועל".

עמרי שרון טוען לאפלייה פסולה. "אני מניח כי מן הסיבות האמורות לעיל, חוק זה גם לא נאכף מעולם, ואני הוא היחיד והראשון שעומד לדין על הפרת הוראותיו. אכן, בנהלי את קמפיין הבחירות של אבי ב-1999 לא עמדתי במגבלות הסכומים שבחוק המפלגות, ועל כך אני נותן את הדין. את מלוא טענותי אביא בפני בית המשפט שידון אותי".