בג"צ דחה (8.9.2005) את עתירתם של השייח עבד אל כרים עובייד ומוסטפא דיב מרעי דיראני כנגד חוק "כליאת לוחמים בלתי חוקיים" בטענה כי מששוחררו השניים הפכה העתירה לתיאורטית.
בשנת 89' חטפה ישראל את השייח' עובייד, ובשנת 94' חטפו חיילי סיירת מטכ"ל גם את מוסטפא דיראני. כל אותם שנים היו השניים עצורים במעצר מינהלי כ"קלפי מיקוח", בתקווה כי ימסרו מידע בנוגע לגורלו של הנווט השבוי רון ארד, אשר נשבה בשנת 1986 בידי אירגון אמל.
בינואר 2004 שוחררו השניים ללבנון, במסגרת
עסקת השבויים בה הוחזרו האזרח אלחנן טננבאום וגופותיהן של שלושת החיילים החטופים בני אברהם, עומר סוואד ועדי אביטן.
בעקבות פסיקת בית המשפט העליון מה-12.4.2000 לפיה לא ניתן להחזיק אדם במעצר מינהלי במטרה כי ישמש כ"קלף מיקוח" במשא-ומתן לשחרורם של שבויים או נעדרים, נחקק חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002 אשר מאפשר לרמטכ"ל להוציא תו כליאה ללוחמים בלתי חוקיים, כפי שהוגדרו עובייד ודיראני.
ב-6.3.2002, בהיותם במעצר, הגישו השניים עתירה נגד מעצרם המינהלי ונגד החוק האמור, בטענה כי זה מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולמשפט הבינלאומי ההומניטרי.
בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי נקבע כי החוק אינו עומד בניגוד לכללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון אלא שכאמור ב-29.1.2004 שוחררו השניים.
בעקבות השחרור טענה המדינה כי יש למחוק את הבקשה מכיוון שזו הפכה לתיאורטית וכי אין בישראל אנשים הכלואים מכוחו של החוק.
בדיון שהתקיים בערעור דוחה בית המשפט העליון את טענתם של עובייד ודיראני לפיה החוק מעורר שאלות חוקתיות עקרוניות הנוגעות לבסיס המשטר הדמוקרטי בישראל וכי אין מדובר בשאלה תיאורטית כלל ועיקר, שכן להכרעה בערעור ישנה השלכה ישירה על האפשרות לתבוע בעתיד פיצויים מהמדינה, היה והחוק יבוטל.
"הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה אינו נוהג לדון בתיקים, אפילו היו חשובים ועקרוניים, משעה שאלה נעשו תיאורטיים ואקדמיים", כותב נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק בהחלטתו לדחות את בקשת הערעור.
עם זאת מציין ברק כי העובדה שהוחלט על מחיקת העתירה אינה מבטלת את האפשרות לביקורת שיפוטית על חוקתיות החוק כאשר יובא מקרה קונקרטי בפני בית המשפט.
