בית המשפט העליון דחה את תביעת תחנות הדלק שהוגשה נגד המדינה ופסק כי עליהן לשלם לקופת המדינה הוצאות בסך של כ-900 אלף שקלים.
הפרשה החלה בשנת 96 כאשר כ-120 בעלי תחנות דלק הגישו תביעות כספיות נגד המדינה, בבתי משפט ברחבי הארץ, בסכום כולל (נכון להיום - 20.9.05) של כ-300 מיליון שקלים. בעלי התחנות טענו, כי לפי פסק בוררות שנתן אבנר בן-יקר בשנת 89, שאושר על-ידי בית המשפט המחוזי בשנת 94, חוייבה המדינה לשלם להם 5 שקלים לכל אלף ליטר דלק שנמכר בתחנות, החל משנת 1963 ועד 1993, וזאת כפיצוי על השקעות בהקמת התחנות, שכביכול לא הובאו בחשבון בצורה ראויה במסגרת קביעת מרווח השיווק לפי חוקי הפיקוח על המחירים.
בתחילה קיבל בית המשפט בתל אביב את התביעות, וחייב את המדינה בתשלום מיליוני שקלים לתחנות הראשונות שהגישו את התביעות, וזאת מבלי שנתן למדינה אפשרות להתגונן בפני התביעות. אולם בעקבות קבלת ערעור לבית המשפט העליון, הוגשו כתבי הגנה והתנהל הליך מאוחד בכל התביעות בפני בית המשפט המחוזי בירושלים אצל השופטת מרים מזרחי.
ממשרד המשפטים נמסר, כי בסופו של ההליך בית המשפט המחוזי דחה את התביעות וקבע כי פירושו הנכון של פסק הבוררות הוא כי מדובר בהמלצה על פתרון ולא חיוב משפטי בתשלום כספים, וכי בעלי התחנות מנסים, בחוסר תום לב, להיאחז בלשונו של קטע מתוך פסק בוררות, תוך התעלמות מהרקע להליכי הבוררות.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערערו בעלי התחנות לבית המשפט העליון וטענו, כי בית המשפט המחוזי בירושלים רוקן מכל משמעות את פסק הבוררות שעבר הליך אישור בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב.
בסיום דיוני הערעור הושג סיכום לפיו בעלי התחנות הסכימו, בהמלצת בית המשפט העליון, לחזור בהם מן הערעורים, ובכך למעשה נותר על כנו פסק הדין הדוחה מכל וכל את התביעות. הצדדים הסכימו כי בית המשפט העליון יפסוק בשאלת הוצאות ניהול המשפט בבית המשפט המחוזי.
פרקליטות המדינה, באמצעות עו"ד תמיר אפורי מהמחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה טענה, כי יש לתת ביטוי להוצאות האדירות שהושקעו בטיפול בתיקים, וכן לשקף את סכומי העתק שנתבעו. בסופו של דבר, סכום ההוצאות הכולל בו חויבו בעלי התחנות לטובת פרקליטות המדינה נקבע על כ-900,000 שקלים.
