בשנים האחרונות חלה עלייה מדאיגה במספר התקיפות המיניות בקרב נערות באוכלוסיה הערבית. הדבר כולל גילוי עריות, מעשי אונס, חטיפות והפיכת נערות לשפחות מין. אותן נערות נאלצו לרוב לברוח מהבית מחשש כי ייפגעו, הן על-ידי החשודים והן על-ידי קרובי משפחה שהאשימו אותן ב"חילול כבוד המשפחה".
אם לא די בכך, לאותן נערות לא היה לאן לפנות משום שמשרד העבודה והרווחה לא קיים את הבטחתו מלפני ארבע שנים ולא הקים מרכז סגור לנםגעות תקיפה מינית במגזר הערבי שיוכל לאפשר טיפול וגם הגנה.
ארגוני הנשים באוכלוסיה הערבית דרשו ממשרד העבודה והרווחה להוציא אל הפועל את הקמת המרכז והעניין הגיע כעת לפתחו של בית המשפט העליון.
מספר ארגונים עתרו לבית המשפט העליון - "מרכז סיוע לנשים ונערות נגד אלימות", "תנועת אל סיואר - תנועה פמניסטית ערבית לתמיכה בנפגעות תקיפה מינית", "ארגון כיאן - ארגון פמינסטי" וגם "עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל". באמצעות עו"ד סאוסן זהר, טענו הארגונים כי משרד העבודה והרווחה התעלם מעתירות קודמות ומהחלטות קודמות של בתי המשפט בישראל ולא הקים, כמתחייב, את המרכז.
השופטת דורית ביניש מצאה כי בתי המשפט בישראל דנים בסוגיה מאז אוקטובר 2003. הארגונים התכתבו עם בית המשפט ועם משרד העבודה והרווחה וזה המציא אינספור מסמכים והודעות לבתי משפט מדוע חל עיכוב בטיפול. משרד העבודה והרווחה אף טען כי "הוא מבין את הצורך הדחוף בהקמת מעון כזה, הוא מביע נכונות להקימו ואף הציג לבית המשפט לוח זמנים מתוכנן ומשוער להקמה של המעון".
למרות כל אלה, עד היום לא עמד המשרד במשימ וטען בכל דיון בשנתיים האחרונות כי "מכשולים חדשים שצצים מעכבים את הקמת המוסד".
עוד עלה בדיון כי ב-22.2.05 ניתן צו על-תנאי המורה למשרד העבודה והרווחה להגיש תשובה בתוך 30 ימים, זמן רב לאחר שהודיע לבית המשפט כי כבר נמצא מבנה מתאים והוחל בשיפוצו. בתצהיר התשובה מסר מנכ"ל המשרד כי המעון כבר הוקם פיזית וכי הוא צפוי להתחיל לפעול לא יאוחר מ-1.8.05, וכי מתחילת שנת הלימודים הקרובה ב-1.9.05 יוחל באיכלוס המעון.
אלא שהתברר כי המבנה אכן הוכן באופן פיזי, אך שיטת ההפעלה עוררה מחלוקת והתנגדות מצד ועד עובדי משרד הרווחה שביקשו לקבוע כיצד ינוהל המקום ודרשו כי ועד העובדים יהיה שותף להחלטות. הדבר מנע הוצאת המכרז שהיה אמור לצאת לדרך במרץ 2005.
המשרד הודיע אם כך לבית המשפט כי עליו לבקש דחייה נוספת לצורך קיום הצו והודיע כי המכרז פורסם ב-1.9.05 וכבר נערך סיור ספקים במקום ב-15.9.05. עתה, על-פי לוח הזמנים הצפוי, המועד האחרון להגשת ההצעות במכרז הינו ב-11.10.05, ועל-פי התוכנית המעון אמור להיפתח לא יאוחר מיום 1.1.06.
הממונה על המעונות מטעם רשות חסות הנוער במשרד הרווחה זומן לבית המשפט וטען: "נוכח המצוקה הקשה של נערות במגזר הערבי, מקיים המשרד נוהג לפיו לשם הגנה על חיי נערות ערביות, ניתנת להן עדיפות בהשמה במעונות הקיימים המיועדים לנערות מהמגזר היהודי, בשל היעדר מסגרת מתאימה אחרת, וזאת עד להשלמת פתיחת המעון המיועד לנערות ערביות".
עו"ד זהר ביקש מנגד כי בית המשפט יתן צו החלטי שישים קץ לסחבת. לדברי עו"ד זהר "אין לנו ספק כי אין מדובר בסחבת מכוונת וכי הכוונות להקמת המעון היו ענייניות וכנות. עם זאת, אין להשלים עם התמשכות הטיפול וחוסר האפשרות של המשיב להתמודד עם החובה להקים את המעון ולהפעילו, חובה שעליה לא היתה כל מחלוקת".
השופטת בינייש החליטה בסופו של דבר כי היא מורה בצו משפטי כי ה-1.1.06, הוא המועד המאוחר ביותר שבו יהיה על המשיב לפתוח לאכלוס ולהפעלה מעון נעול לנערות ערביות. כמו כן חייבה את המדינה לשאת בשכר טירחת עורכי הדין של הפונים בסך 15 אלף שקל.
