בית המשפט העליון דחה (ב', 31.10.05) את ערעורו של עלי אסאד, תושב הכפר בית ג'אן, על החלטתו של בית המשפט המחוזי לחייבו בתשלום פיצויים עבור נזק גופני שגרם לאמל קבלאן, במהלך קטטה שנערכה במרץ 89' במקום מגוריהם.
בזמן האירוע נורה קבלאן בידי המערער בראשו ונפצע. לאחר הגשת כתב-האישום נגדו, הודה אסאד בהסדר טיעון בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.
שבע שנים לאחר מכן הגיש קבלאן תביעה לבית המשפט המחוזי, ובה דרש לקבל פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו בקטטה הקשה. בין השאר הסתמך התובע על הרשעתו של אסאד בפלילים.
הנתבע עצמו, בכתב-ההגנה שהגיש, טען טענה מקדמית לפיה הסכם סולחה שנערך בסמוך לקטטה על-ידי ועדת סולחה של נכבדי העדה הדרוזית חוסם את כל טענותיו של התובע בבית המשפט.
במסגרת דיונו בתביעה בחר המחוזי לדחות את טענתו של אסאד, וחייב אותו לשלם לקבלאן 350 אלף שקל.
אסאד הגיש ערעור לבית המשפט העליון, במסגרתו טען כי משמעותה של ההחלטה הקודמת הינה ביטול מוסד הסולחה.
הרכב שופטי בית המשפט העליון (מרים נאור, עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין) סקר בראשית דבריו את החלטת המחוזי, בה צויין כי "מוסד הסולחה הוא מוסד חיובי, שכן מטרתו העיקרית היא להשכין שלום".
עם-זאת, נקבע בזמנו כי הסולחה איננה פסק בוררות לפי חוק הבוררות, ולפיכך יש מקום לבחון אם נעשה הסכם בעל פה.
לגופו של עניין פסק המחוזי כי על יסוד עדויות של שני שייח'ים מהעדה, הסכום אליו הגיעה ועדת הסולחה שטיפלה בנושא, כ-50 אלף שקל, לא היה סכום שהצדדים הגיעו אליו עקב פשרה ביניהם, אלא הסכום שאותו מצאה הוועדה כצודק והגון. מטרת הוועדה לא היתה לפצות את התובע על כל נזקיו, אלא להשכין שלום בכפר.
בנוסף לא שוכנע בית המשפט כי התובע הסמיך את הוועדה לפסוק לו, במעמד של בוררים או של שלוחים הבאים לקבוע תנאים של הסכם פשרה, את הפיצויים המגיעים לו, או לחילופין, שהתובע אכן הבין כי הוא מוותר על זכויותיו.
אי-לכך, בחרו שופטי העליון שלא להתערב בפסיקתו של המחוזי, ודחו את עתירתו של אסאד.
"כבודו של מוסד הסולחה במקומו מונח, ויש לכבדו. עם זאת, אין אנו סבורים שיש לפסק דינו של בית המשפט המחוזי ואישורו על ידינו כדי להביא כנטען, להרס של מוסד זה. על-פי קביעתו של בית המשפט הוא לא השתכנע כי היתה גמירות דעת של המערער לוותר על זכות התביעה או כי הסמיך את ועדת הסולחה או את משפחתו לוותר בשמו".
בסיכום הדברים, הוסיף השופט רובינשטיין, כי "יש לעודד עשיית שלום על-ידי סולחה, במיוחד כשמדובר בקבוצות גדולות - משפחות ומשפחות מורחבות - שבהיעדר סולחה, המושתתת על מסורות בנות דורות, עלולות להידרדר לשפיכות דמים נמשכת, נקמת דם שאין לשער את תוצאותיה".
אולם, עם-זאת, "ראוי שהעוסקים בעריכת סולחה יהיו ערים למצב המשפטי, הן בתיקים פליליים הן בתיקים אזרחיים, ולכך שבוודאי בתיקים פליליים, אך גם בתיקים אזרחיים, אין הסולחה מהווה תחליף להליך השיפוטי".
