היום לפני 88 שנה, ב-2 בנובמבר 1917, י"ז בחודש חשוון תרע"ח, הוכרזה הצהרת בלפור.
הצהרת בלפור - מסמך שנחתם על-ידי שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, ועיקרו הכרזתה של בריטניה כי היא תומכת בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. תנאי מוקדם להצהרה היה כי לא ייעשה דבר שיפגע בזכויותיהם האזרחיות והדתיות של תושביה הלא יהודים של הארץ.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ניסו מנהיגי התנועה הציונית לגייס את בריטניה לקדם את רעיון הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. לבריטניה, היו סיבות פוליטיות משלה להיענות לרעיון מאחר והיא עצמה שאפה לכלול את ארץ ישראל בתחום השפעתה לאחר המלחמה.
ד"ר חיים ויצמן קשר קשרים עם מדינאים בריטיים ולאחר שממשלת בריטניה השתכנעה כי תמיכה בציונות עשויה לסייע לה, שיגר שר החוץ הבריטי, ארתור ג'ימס בלפור, מכתב לנשיא הכבוד של ההסתדרות הציונית בבריטניה, הלורד ג'ימס רוטשילד. בהצהרת בלפור נאמר, בין השאר: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו".
הצהרת בלפור היתה מסויגת ומצומצמת בהשוואה להצעה שהגיש ויצמן, ובכל זאת כללה הכרה בשאיפות הלאומיות של היהודים בארץ ישראל וגם הכרה בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה. מכאן חשיבותה של הצהרת בלפור, שהיתה ההישג המדיני הראשון של התנועה הציונית.
בתמורה לבית הלאומי על הציונים היה לעשות כל מאמץ לאחד את יהודי העולם לתמיכה בבריטניה, כנגד גרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, שהיתה בעיצומה. בעקבות ההצהרה נתן חבר הלאומים אפוטרופסות על שטחי ארץ ישראל לידי בריטניה בועידת סן רמו ב-1920, בכדי שתהיה אחראית ליישום הצהרת בלפור, תוך משא-ומתן עם סוכנות יהודית מתאימה.
