פסק-דין יוצא דופן ניתן אתמול (יום ד', 14.12.05) בבית משפט השלום בחיפה: בשנת 1972 השאילה ישיבת "תפארת ישראל" ספר-תורה למי ששימש אז בתפקיד סגן מנהל מחוז חיפה והצפון במשרד הדתות. ב-31 השנים שחלפו זרמו מים רבים בירדן, ועקבותיו של הספר נעלמו. אולי נמסר לגניזה, ואולי משהו אחר.

בלית ברירה, דרשה הישיבה 180 אלף ש"ח תמורתו, המהווה לטענתה את ערכו של ספר התורה, נכון ליום הגשת התביעה, והשואל סירב. בצר לה פנתה הישיבה לבית משפט השלום שיכריע בין הצדדים.

בא כוח הנתבע העלה טענת התיישנות בכתב ההגנה ובישיבה הראשונה של בית המשפט נוכח המחלוקת בשאלת ההתיישנות, הוחלט על פיצול הדיון בתיק, כך שבשלב ראשון תוכרע שאלה זו.

ניסוך סבוך

בהסכם שנערך בין הצדדים בעת השאלת ספר התורה נכתב בניסוח המסורבל הבא: "הנני מאשר שקבלתי בהשאלה מישיבת "תפארת ישראל" ספר-תורה אחד עבור בית הכנסת... ספר התורה יוחזר בכל עת שיידרש (עד 4 חודשים מתאריך היום)".-

לטענת הנתבע טוען, נוכח האמור בהסכם, עילת התביעה בענייננו נולדה כבר בשנת 1972, כאשר לא החזיר את ספר התורה לידי הישיבה, ארבעה חודשים לאחר שקיבל אותו ממנה. הוא הסתמך על חוק ההתיישנות, הקובע כי תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין היא שבע שנים, ולפיכך דין התביעה להידחות.

הישיבה טענה כי הוסכם בין הצדדים על תקופת ההשאלה והצדדים המשיכו לקיים את השאילה גם לאחר התקופה המוסכמת.

על-פי חוק השכירות והשאילה אם המשיכו הצדדים לקיים את השאילה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה מבלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השאילה על-ידי מתן הודעה לצד השני תוך זמן סביר מראש. לפיכך טענה התובעת, כי המועד בו דרשה מהנתבע את החזרת ספר התורה, הוא המועד הקובע לעניין תחילת מניין תקופת ההתיישנות ועל כן תביעתה לא התיישנה.

עניין של ארבעה חודשים

סגן נשיא בית המשפט, השופט אהוד רקם, שוכנע דווקא מטענת הנתבע, לפיה, התביעה הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות, ועל כן דין התביעה להידחות.

בנימוקי ההחלטה הסביר השופט כי ההסכם ניתן להתפרש בשתי דרכים, ששתיהן מסבירות את הסיפא - "עד 4 חודשים מתאריך היום":

הפירוש הראשון - לפיו הישיבה זכאית לדרוש את החזרת ספר התורה בכל עת, עד לתקופה של ארבעה חודשים שלאחריה לא תוכל לדרוש עוד את החזרתו.

הפירוש השני - לפיו הישיבה זכאית לדרוש את החזרת ספר התורה בכל עת, עד לתקופה של ארבעה חודשים שלאחריה בכל מקרה מחויב הנתבע להחזיר את הספר.

פרשנות ההסכם

"אם נאמץ את הפירוש הראשון", כתב השופט, "הרי שהצדדים היתנו על סעיף 29(ב) לחוק וקבעו תקופה מוגדרת (ארבעה חודשים) שאחריה מסתיימת תקופת ההשאלה (יצויין כי החוק הוא דיספוזיטיבי והצדדים להסכם רשאים להתנות עליו...).

"התוצאה על-פי הפירוש הראשון היא, כי לתובעת אין למעשה עילת תביעה נגד הנתבע, מכיוון שהיא ויתרה למעשה על זכותה לקבלת ספר התורה בסיומם של ארבעת חודשי ההשאלה. בנוסף, על-פי פירוש זה ניתן לקבוע כי במשך ארבעת החודשים הראשונים היה בין הצדדים הסכם שאילה אשר הפך לאחר מכן להסכם מתנה, על-פי סעיף 1 לחוק המתנה".

השופט המשיך בנימוקיו: "אם נאמץ את הפירוש השני (אשר לטעמי הינו הפירוש הסביר יותר מבין השניים) - סעיף 27 לחוק מחיל על שאילה, בשינויים המחויבים, סעיפים שונים בחוק הדנים בשכירות, וביניהם את סעיף 20. סעיף 20 לחוק קובע כי "בתום השכירות חייב השוכר להחזיר למשכיר את המושכר והמשכיר חייב לקבלו".

"אי לכך, ועל-פי הפירוש השני, היה על הנתבע להחזיר את ספר התורה לתובעת, לכל המאוחר, כארבעה חודשים לאחר שקיבל אותו. נוכח האמור לעיל, על-פי הפירוש השני, עילת התביעה נולדה בתום ארבעת חודשי ההשאלה, בשנת 1972, כאשר הנתבע לא החזיר את ספר התורה לתובעת".

השופט רקם קבע, כי מועד סיום מניין תקופת ההתיישנות בענייננו הוא בשנת 1979 ועל כן דין התביעה להידחות. השופט התחשב בנסיבות המקרה הסבוך ולא הוציא צו להוצאות. עוד קבע כי כל צד ישא בהוצאותיו ופטר את הישיבה מתשלום המחצית השנייה של האגרה.