בית-הדין הארצי לעבודה דחה בשבוע שעבר את ערעורו של זאב אפיק, על החלטתו של בית-הדין האזורי בירושלים לדחות את תביעתו לתשלום פדיון חופשה צבורה בלתי מנוצלת בגין 227.31 ימים.
אפיק שימש משך שנים רבות כיועץ משפטי של משרד האנרגיה והתשתיות, והחל משנת 96' כיועץ משפטי במשרד התשתיות הלאומיות. בראשית שנת 2001 פרש לגימלאות.
במשך שנות עבודתו מיעט אפיק לנצל את ימי החופשה שעמדו לזכותו, ומאז שנת 92' ואילך, אף היה מודע לכך, שלא מאושרת לו יותר צבירת ימי חופשה ועליו לנצל את אשר נצבר, פן לא יקבל פדיונו.
בית-הדין האזורי ציין בהחלטתו נשוא הערעור כי אפיק "סירב לצאת לחופשה וסירב להציג בפני הנתבע ולו תוכנית חלקית לניצולה תוך שהוא מביע עמדתו בכתב, כי אין בכוונתו לנצל כלל את ימי חופשתו וכי מעוניין הוא שימי החופשה אשר צבר ישמרו לו לעת בה יפרוש לגימלאות".
לאור זאת, נדחתה תביעתו של אפיק לפדיון מלא של ימי החופשה שצבר, ונקבע כי בדין דחה משרד התשתיות את התשלום מעבר לקבוע בהוראות התקשי"ר - תקנון שירות המדינה - וחוק החופשה השנתית.
על החלטה זו הגיש, כאמור, אפיק ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה. הרכב בית-הדין (השופט עמירם רבינוביץ, השופט יגאל פליטמן, השופט רמי כהן, נציגת העובדים אורלי ביטי ונציג המעבידים יצחק דויטש) בחן את החומר שהוצג בפניו ואת טענות הצדדים בתיק, וקבע כי הוא מאשר את פסק-דינו של בית-הדין האזורי על-פי תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין).
מימצאיו העובדתיים של בית הדין האיזורי, נקבע, בדבר היות המערער בשנות עבודתו האחרונות סרבן ניצול חופשה צבורה, מעוגנים היטב בחומר הראיות שהיה בפניו - מסמכים ועדויות.
ראשית צויין, כי "אין להכביר מילים בדבר חשיבות יציאת העובד לחופשה לשם התרעננות והחלפת כוח. החופשה הינה זכות סוציאלית מן המעלה הראשונה, בדומה ליום המנוחה השבועי".
מנגד, בחר הרכב בית-הדין להדגיש את החשיבות בהגבלת צבירת החופשה, והביא מדברי הפסיקה הרלוונטית לנושא, בה נקבע כי: "החופשה ניתנת לעובד על-מנת לנצלה בפועל ולא על-מנת להמירה בכסף. אכן יכולות להתקיים נסיבות הנעוצות בעבודה שאינן מאפשרות לעובד לנצל את מלוא מכסת החופשה השנתית העומדת לרשותו ומכאן אפשרות הצבירה, אלא שזכות זו מוגבלת. ההגבלה נועדה להמריץ את העובד לנצל בפועל את ימי החופשה ובכך חשיבותה".
בנסיבות המקרה דנן, נפסק, העדיף המערער שלא לנצל את ימי החופשה הצבורה על-מנת להמירה בכסף לעת פרישה. אי-לכך, נדחתה בדין תביעתו הכספית, הן על-פי הוראות חוק חופשה שנתית - שאינו מאפשר צבירת חופשה אלא בהסכמת המעביד, ולא מעבר ל-4 שנים - והן על פי הוראות התקשי"ר בדבר חופשות עובדי המדינה.
