בית המשפט העליון דחה השבוע את ערעורו של נהג האוטובוס אופיר ברהום, והותיר את הרשעתו בגרימת מוות ברשלנות על כנה. הוא נשלח לרצות 15 חודשי מאסר בפועל ורשיונו נשלל ל-15 שנים.
ברהום, אשר שימש כנהג אוטובוס, הואשם כי במהלך חודש מאי 2003 עשה את דרכו ברחוב מדבר יהודה שבמעלה אדומים. באותו היום בחר לנהוג בנתיב השמאלי ולא בנתיב המיועד לתחבורה ציבורית.
באותה שעה פסעו ברחוב בני הזוג עליזה ואחיקם בביוף ז"ל, ובעת שחצו את הכביש במעבר חצייה, הם נפגעו על-ידי האוטובוס שבו נהג ברהום, ונהרגו.
המדינה הגישה כתב אישום נגד ברהום, והאשימה אותו כי נהג מבלי להתבונן בכיוון נסיעתו ונסע בחוסר זהירות ועל כן היא עתרה להרשיעו בעבירת הריגה.
בית המשפט המחוזי לא נעתר לבקשת המדינה וסירב להרשיעו בהריגה, משום שלא הוכח קיומו של היסוד הנפשי של פזיזות, שבלעדיו לא ניתן להרשיע בעבירת הריגה. עם זאת, הרשיע בית המשפט המחוזי את ברהום בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, שכן הוכח כי נהג בחוסר זהירות.
על ברהום נגזרו 15 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשים מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה במשך 15 שנים. לנהיגה ברכב פרטי הוא נפסל לשבע שנים בלבד.
ברהום לא קיבל את פסיקת בית המשפט המחוזי וערער לבית המשפט העליון, באמצעות עורכי דינו יהושע רזניק ושי אילון, על עצם ההרשעה ועל חומרת העונש. בערעורו טען נהג האוטובוס המורשע, כי העונש שהושת עליו פוגע בו אנושות, וכי ניתן להסתפק בעבודות שירות במקום עונש מאסר בפועל, וכן ביקש לצמצם את משך פסילת רישיונו.
שופט ביהמ"ש העליון, אדמונד לוי, דחה את ערעורו ואמר, כי הוכח שבמהלך הנסיעה לא נתן ברהום את דעתו לדרך שבה נהג, משום שאף על-פי שנהג באור יום מלא, הבחין בזוג הקשישים רק בהיותם במרחק של מטר ממנו.
לוי ציין בהחלטתו, כי בנסיבות אלו, לא נראה שבהרשעתו של ברהום נפלה טעות, והוסיף כי העונש שנגזר עליו הינו ראוי.
זאת ועוד, השופט לוי הוסיף והדגיש את התוצאה הטרגית שגרמה רשלנותו של ברהום, אשר גרמה למותם של שני הולכי רגל. התאונה לא נגרמה עקב פגעי מזג האוויר, תנאי התאורה, או שדה ראייה מוגבל שהקשו על ברהום, אלא בשל "הגורם האנושי" וברהום יכול היה למנוע את התאונה, אילו רק מילא את חובותיו כנהג.
רוב הנהגים החוטאים בעבירות על-פי דיני התעבורה, מזכיר לוי, הם אנשים נורמטיביים שעקב רשלנותם בנהיגה המיטו על הזולת ועל עצמם אסון שעתיד לשנות את חייהם מן הקצה אל הקצה. לפי הגיון זה, ציין לוי, אין צורך בכליאתו של ברהום מאחורי סורג ובריח. עם זאת, הענישה אינה מכוונת כלפי ברהום לבדו, אלא משמשת גם כמסר מרתיע לציבור הרחב, להרתיע עבריינים בכוח בתחום זה, גם בדרך הענישה.
ע"פ 1967/05.
