בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, דחה (ג', 21.03.06) את ערעורו של יוסף אלביליה, על החלטתו של השופט אברהם טננבוים מבית המשפט השלום לתעבורה בירושלים, במסגרתה סירב האחרון לפסול עצמו משלשבת בדינו של אלביליה.
השופט טננבוים הרשיע את אלביליה בגרימת מוות בנהיגה רשלנית, וגזר עליו עשרה חודשי מאסר בפועל, שבעה חודשי מאסר על תנאי, פסילת רשיונו לנהיגה ברכב כבד לצמיתות ופסילת רשיונו לנהיגה ברכב כלשהו למשך חמש-עשרה שנה.
המערער מצידו, ערער על פסק-הדין לפני בית המשפט-המחוזי בירושלים. במהלך הדיון בערעור הודיעו באי-כוח הצדדים לבית המשפט, כי הגיעו להסכמה, ולפיה פסק-הדין של בית משפט-השלום לתעבורה יבוטל, והתיק יוחזר לבית משפט קמא לצורך שמיעת ראיות משלימות.
הצדדים הסכימו, בין-השאר, כי המדינה תשמיע מחדש את עדותו של בוחן התנועה המשטרתי, תביא מטעמה עדות מומחה בעניין מכשיר הטכוגרף שהיה מותקן ברכב שהיה מעורב בתאונה, ושהמערער יהיה רשאי להביא עדי הגנה מטעמו, כפי שימצא לנכון. עוד הוסכם, כי הראיות שנגבו על-ידי בית משפט קמא בדיוניו לפני מתן פסק-הדין המקורי יהיו חלק בלתי נפרד מהראיות על פיהן יוכרע דינו של המערער.
התיק הוחזר לדיון בבית משפט השלום לתעבורה בפני אותו השופט. בדיון הראשון ביקש בא-כוחו של אלביליה כי בית המשפט יפסול את עצמו וזאת, לדבריו, בהתאם להסכם בין התביעה לבין ההגנה, אשר באו בדברים לבקש במשותף את החלפת השופט. המדינה, מצידה, הודיעה, כי בין הצדדים הוסכם רק שאלביליה יבקש להעביר את התיק לשופט אחר וכי היא לא תתנגד לבקשתו.
בית המשפט דחה את בקשת הפסילה. בהחלטתו קבע השופט טננבוים, כי מעשה של יום יום הוא שתיקים חוזרים מערכאות ערעור לערכאה דיונית עם הוראות שונות, ובכך בלבד אין סיבה לפסילה.
על החלטה זו הוגש הערעור לבית המשפט העליון. בא-כוחו של אלביליה טען, כי הסכמתם של הצדדים לביטול פסק-הדין ולשמיעת עדויות נוספות, הסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי, משמעותה עריכת משפט מחודש. התביעה, לדבריו, אמורה להעיד מחדש את בוחן התנועה, שהוא לדעתו העד המרכזי מטעמה, ובנוסף, יביאו הצדדים גם עדים נוספים להוכחת צידקתם.
לאור-זאת, הדגיש נציג ההגנה, מדובר בניהול של פרשת תביעה חדשה ושל פרשת הגנה חדשה. במצב דברים זה, ראוי כי השופט שישב בדין במשפט הראשון לא ישב בדין בשמיעת התיק הנוספת - הוא אינו יכול להיות פתוח לקביעות אחרות בתיק שנידון מחדש, עמדתו ביחס לתיק היא כבר עמדה מגובשת, ומלבד זאת, הכרעתו הקודמת של השופט התבססה על הראיות שהובאו לפני בית המשפט בשמיעת התיק הראשונה.
ראיות אלו, הוסיף בא-כוחו של אלביליה, הן רק חלק ממכלול הראיות שיובאו לפני בית המשפט בשמיעת התיק השנייה. קביעה קודמת של עמדה על סמך חלק מן הראיות תמנע מהשופט לקבוע באופן מקצועי ואובייקטיבי עמדה מחודשת המתבססת על כלל הראיות.
בסיכום הדברים, העלתה ההגנה טענה נוספת, ולפיה, התביעה וההגנה הסכימו ביניהן מפורשות, שהתיק שיוחזר לדיון בבית משפט השלום לתעבורה יידון לפניי שופט חדש. לדברי הסניגור, במצב בו הצדדים הסכימו יחדיו באשר לפסלות השופט, ראוי שבית המשפט ייעתר לבקשתם.
המדינה מצידה, חזרה על דבריה בבית משפט קמא, לפיהם אינה מתנגדת לבקשת הפסילה, וכי הסכם בדבר דרישה משותפת לפסלות השופט לא היה. עוד קבעה באת-כוח המדינה, כי על-פי עמדתה אין מניעה בקיום המשפט לפני השופט טננבוים שנקבע - בית המשפט המחוזי החזיר הדיון לבית משפט דלמטה לשם גביית ראיות משלימות, ובנסיבות אלה לא קיימת עילת פסלות.
לאחר שעיין בחומר שלפניו, ושמע את טענות הצדדים, הגיע נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, למסקנה, כי דין הערעור להידחות.
כבר בראשית דבריו, ציין בית המשפט, כי הטענה בדבר קיומה של הסכמה בעניין הפסלות לא הוכחה בפניו די צורכה. במצב דברים זה, נקבע, אין בית המשפט נדרש להביע עמדה בשאלה מה היה הדין, לו אכן הייתה הסכמה בין הצדדים בדבר פסילת השופט, "אם כי נראה - וזאת מבלי להכריע בדבר - כי כעקרון לא ניתן לתלות בהסכמה כזו לבדה את ההכרעה בשאלת פסלות השופט".
בהמשך ההחלטה, פסק הנשיא ברק כי אינו מקבל את טיעונו השני של המערער, על-פיו החזרת התיק לדיון לפני מותב שהכריע זה מכבר באותו התיק מהווה עילה לפסלות. "פסילתו של שופט אפשרית רק תחת מבחן של חשש ממשי למשוא פנים. בית משפט יפסול עצמו רק מקום שהשופט גיבש דעה סופית והוא אינו 'פתוח' לשכנוע ולשינוי".
"בנסיבות של החזרת התיק לדיון לפני מותב קודם", הודגש, "על המבקש לפסול את בית המשפט להצביע על קיומה של עמדה מוגמרת ובלתי הפיכה המוצאת ביטוי בפסק הדין ועולה כדי חשש ממשי למשוא פנים, דהיינו, עמדה אשר אינה מאפשרת דיון אמיתי בתיק".
בא-כוחו של אלביליה, הוסיף הנשיא ברק, לא הביא אמירה או קביעה של בית המשפט המעוררת חשש כי דעתו היא דעה סופית ונעולה, ובוודאי שלא הצביע על "חשש ממשי" לכך. בפסק הדין הראשון, הודגש, הסיק השופט מסקנתו בהסתמך על הראיות שהיו מונחות לפניו. הדיון החדש יתקיים על יסוד הראיות והטענות שיובאו בפני בית המשפט ועל יסוד אלו שנגבו זה מכבר, ואין בכך כדי לקבע דעתו של השופט.
"הנה כי כן, על-פי מכלול הראיות שהובאו לפניי, חשש ממשי למשוא פנים אינו בנמצא. חזקה על השופט כי יבחן את הדברים ללא השפעה של הכרעתו בעבר. חזקה על השופט כי ישקול את העדויות שלפניו לגופן ולא ינעל דעתו מפני שינוי או שיקול מחדש. דעתו של בית משפט תהא פתוחה לשמיעת ראיות וטענות המובאות לפניו כדין".
