עו"ד ארנון פנה לבית המשפט נגד פיוטרקובסקי

בבקשה לבית המשפט טוען ארנון, כי לפני מספר חודשים הוא פנה לפיוטרקובסקי ודרש לקבל את המניות שאותן החזיק בנאמנות עבורו. "אז פיוטרקובסקי סבר (בטעות) כי כתב הנאמנות אינו מצוי בידי המבקש", כתב. "בסוברו כך, הכחיש המשיב, מכל וכל, כי אי פעם החזיק במניות כלשהן בסלקום, בצורה כלשהי, עבור המבקש. כך - בלי הנד עפעף - כתב המשיב למבקש: 'מעולם לא היית בעל מניות בסלקום בכל צורה שהיא, ובודאי שלא באמצעותי, על דרך של נאמנות או בכל דרך אחרת...'".

ארנון טוען בפנייתו, כי מדובר במחלוקת משפטית פשוטה וברורה: המשיב (וכיום המשיבה, חברה בבעלותו ושליטתו המלאה של המשיב), מחזיקים במניות - קניינו של המבקש - בנאמנות עבורו. המשיב התכחש לכך. התכחשותו היא הפרה בוטה של חובת הנאמנות המוטלת עליו. סירובו להעביר את המניות לידי למבקש - "מיד לכשיבקש זאת", כלשון כתב הנאמנות - הוא הפרה גסה של התחייבותו כלפי המבקש.

ואולם, הוא טוען, המסגרת הסיפורית של התובענה היא קשה: "זהו סיפור על מעילה באמון. עוצמתה כמידת האמון שנתן המבקש במשיב. כיעורה כמידת המניפולציה שבהתכחשות. אילו היה הדין מעמיד סעד של הוקעה - זה היה המקרה להפעילו".

ארנון מפרט בהמרצת הפתיחה, כי במחצית שנות התשעים ניתנה לו ולפיוטרקובסקי הזכות לרכוש, כל אחד מהם, 1% ממניות סלקום (תחילה בשירשור ולאחר מכן במישרין). הם החליטו לנצל את הזכות והסכימו, לטענתו, כי המניות ירשמו כולן בשמו של פיוטרקובסקי (מחציתן בנאמנות עבורו), כנגד העמדת הלוואת בעלים לסלקום, כפי שנדרש. פיוטרקובסקי לא נדרש להוציא מזומנים מכיסו לצורך העמדת הלוואת הבעלים. הלוואה זו מומנה על-ידי אשראי מבנק ספרא בניו-יורק, כשהמבקש מצידו התחייב "לשאת במחצית מכל ההתחייבויות הכספיות" שקיבל ויקבל על עצמו, בקשר לרכישת המניות, כקבוע בכתב הנאמנות. פיוטרקובסקי התחייב להעביר למבקש את חלקו במניות מיד לכשיבקש זאת.

ארנון מסביר גם מדוע "התעורר", כביכול, רק עתה. לדבריו, "כעשר שנים מאוחר יותר (בחודש אוגוסט 2005) - לאור רכישת השליטה בסלקום על-ידי חברת השקעות דיסקונט בע"מ, ובשל הציפייה כי בעקבות רכישה זו סלקום תחלק דיבידנדים לבעלי מניותיה – הוא נפגש עם פיוטרקובסקי כדי להסדיר עימו את קבלת חלקו בדיבידנד, לכשיחולק... לדבריו, הוא, פיוטרקובסקי, "סבר - בטעות כאמור - כי כתב הנאמנות החתום על ידו אינו מצוי בידי המבקש. הפיתוי היה גדול. המשיב לא עמד בו. יצרו גבר עליו. הוא הכחיש כי אי פעם החזיק בנאמנות את המניות השייכות למבקש".

ארנון מספר עוד, כי נדהם, וכי נמנע מלגלות למשיב כי כתב הנאמנות החתום מצוי בידו. הוא תהה עד כמה ירחיק המשיב לכת בהתכחשותו. כך בדיוק קרה. "השימוש שאתה עושה במונח 'נאמנות' הוא פיקציה, שנועדה לשרת בדיעבד מטרות נואלות שלך..." - כך כתב המשיב למבקש, בשקר מודע ומתוכנן, עת סבר כי אין בידי המבקש מסמך המפריך את הכזב וכי רק "זכרונו" שלו וזכרון המבקש עומדים למבחן.

בפנייה לבית המשפט נאמר עוד, כי "לאחר שהוצג כתב הנאמנות בפני ב"כ המשיב, הם נמנעו - במכתביהם לאחר אותו אירוע - מלנקוט גרסה פשוטה וברורה בנוגע לכתב הנאמנות ולאמור בו. באותו אופן, לא היסס המשיב לטעון כלפי המבקש, כי "מעולם לא נדרשת, נתבקשת, או נטלת חלק כלשהו במימון זה או בסיכון כלשהו בקשר עם המניות". גם כאן שיקר המשיב במצח נחושה. המשיב "שכח" כי בשנת 1997 - והראיות התומכות בכך יוצגו בהמשך - העביר אליו המבקש פעמיים, לפי בקשתו ובהתאם לכתב הנאמנות, סכומי כסף לכיסוי מחצית הוצאות ריבית שנדרש לשלם בגין ההלוואה אותה נטל".

"לא מיותר להדגיש כבר כאן: תכתובת ענפה התקיימה בין המבקש ובאי-כוחו לבין המשיב ובאי-כוחו טרם שהוגשה התביעה. עד לשלב מאוחר יחסית נמנע המבקש מלספר למשיב כי כתב הנאמנות - חתום על-ידי המשיב - מצוי בידו. המבקש גם לא גילה למשיב כי בידו ראיות בכתב להעברות כספיות שנעשו לחשבון המשיב, לכיסוי הוצאות הריבית, כאמור. המשיב מצידו - שהתחזק באמונתו כי כתב הנאמנות אינו מצוי בידי המבקש - התבצר עוד ועוד בעמדתו השקרית, לפיה מעולם לא התקיימה נאמנות; מעולם לא החזיק במניות עבור המבקש; ומעולם לא קיבל מן המבקש כספים. המשיב לא טען כי כתב הנאמנות בוטל לאחר שנחתם; המשיב לא טען כי נערך סיכום מאוחר כלשהוא, אשר שינה את שהוסכם בכתב הנאמנות; המשיב גם לא התייחס לכספים שהועברו לחשבונו על-ידי המבקש ולפשר העברות אלה".

ארנון חותם פרק זה:

"אין מדובר איפוא רק בכזבים בעל-פה כנגד מסמך בכתב, הגם שדי בכך כדי לקבל את העתירה נשוא תובענה זו. מדובר במעשה הראוי לגנאי של ממש, במיוחד כשהוא בא מצידו של מי שנטל על עצמו להיות נאמן".