אהבת אב

"תתפללו לנס"

זה מה שאמרה לנו דוקטור קפלן, הרופאה האחראית במחלקת הטראומה, אליה הביאו את אבא אחרי תאונת הדרכים.

הוא לקח סיבוב חד והידרדר לתהום.

אני לא יודע אם יצא לכם פעם לשמוע את הביטוי הזה – "תתפללו לנס", אני מקווה שלא, אבל כשרופא אומר אותו הוא מתכוון להגיד שאנחנו בסוף הדרך. הרבה אחרי הסוף, בשלב שבו כל הנסים והתפילות לא יעזרו.

אבל בכל זאת התפללנו.

כוח רצון ומחשבה חיובית יכולים לחולל נפלאות. ככה האמנו אני והאחים הגדולים שלי, התאומים רון וגיל. בעיקר הם האמינו בזה, אבל הם האחים הגדולים, ואני זה שמיישר איתם קו.

אני יודע שזה קצת מצחיק להגיד 'אחים גדולים', הרי אנחנו כבר לא ילדים. אני בן עשרים ושמונה, נשוי, דוקטור למתמטיקה ושותף בחברת סטרט-אפ, והם בני שלושים, נשואים ובעלי משרד חקירות. אבל, בתקופות קשות משהו בי עדיין מחפש אצלם ביטחון. גם הפעם קיוויתי שהם יעשו איזה סוג של קסם.

עובדה, הם כבר עשו את זה – שניהם נפצעו קשה ואיש לא נתן להם סיכוי. אמרו שהם לא יוכלו ללכת יותר, ובכל זאת הם התאוששו.

לפעמים גם הרופאים טועים.

אבל לא הפעם.

שבוע שלם עבר, והמצב רק הידרדר. הרופאים דיברו על נזק מוחי חמור. אולי אפילו בלתי הפיך. הדימומים באיברים הפנימיים הכו באבא ללא רחם, וכמויות התרופות שקיבל שיגרו אותו לעולם ההזיות. אפילו השיעול של הסיגריות, שבשנים האחרונות הגיע לדציבלים של להקת רוק, נעלם.

אני לא יודע כמה הוא היה מודע לנוכחות שלנו. הוא היה מחוסר הכרה, עיניו היו עצומות ועל פניו מסיכת חמצן. הוא לא נתן לנו שום סימן זיהוי. לעתים ביקשנו ממנו להזיז את אחת האצבעות או לפקוח עיניים, אבל אף פעם לא הייתה מצדו תגובה.

"תפסיקו כבר עם הניסויים האלה – אבא לא יפקח עיניים," אמרה לנו דוקטור קפלן ובקולה טון של נזיפה.

הנהנתי בראשי לחיוב. בשבוע האחרון למדתי לחבב אותה. שלושים שנות עבודה בתחום לא הקהו במאומה את הרגישות שלה. עדיין הייתה בה אמפטיה טבעית, וזה לא דבר שיכולתי להגיד על רוב הרופאים.

"וכבר אמרתי לכם כמה פעמים," היא המשיכה, "שאין לכם מה להיות פה כל היום. תלכו הביתה להתרענן ותחזרו אחר-כך."

"אנחנו רק מחכים להיפרד ממנו," אמר רון.

"אני יודעת, אבל גם לכם יש חיים. אתם חייבים לשמור על איזון, המצב הזה יכול להימשך שבועות."

"תביני," המשיך רון, "אני אפילו לא יכול לחשוב על אפשרות שלרגע אבא ישוב להכרה ואנחנו לא נהיה פה. לעולם לא נסלח לעצמנו."

דוקטור קפלן נאנחה קלות, נענעה בראשה לשלילה ואמרה בנחרצות, "הוא לא ישוב להכרה!"

לא היה טעם לפתח שוב את הנושא, היא כבר הסבירה לנו כמה פעמים את סולם הערכים של מדד גלזגו – ציון שנמוך מתשע מבטא נזק מוחי חמור. הציון של אבא היה ארבע. מרחק נגיעה ממוות קליני.

"אתם תיפלו מהרגליים, אז אני מציעה שלפחות תחלקו את הזמן למשמרות," המשיכה דוקטור קפלן, וכעת כבר הייתה נימה של רכות בקולה.

הבטתי ברון ובגיל, ושום תגובה לא נראתה על פניהם. הם לא התכוונו לזוז משם.

"אנחנו נחשוב על זה," אמרתי.

הייתה שתיקה.

"אנחנו מבינים שהוא לא יתאושש," המשכתי בהיסוס, מתקשה עם המשפט הזה. "כל מה שאנחנו מחכים לו זה רגע של צלילות. רגע אחד וזהו. אנחנו רוצים שהוא ידע שאנחנו פה ואז לחבק אותו. זה הכול."

"אתם בנים טובים," היא אמרה, "אתם לא מוכנים לוותר."

"את זה ירשנו מאבא – הוא עקשן גדול," ענה גיל, "וחלק ממנו עבר גם אלינו."

"אני רואה."

"את רואה אותנו, לא אותו. זה לא אותו דבר – הוא עקשן ברמות שאי-אפשר לתאר. הוא אף פעם לא מרים ידיים ולא מוותר. את תראי שהוא עוד יפתיע."

דוקטור קפלן חייכה.

את אבא היא אומנם לא הכירה, אבל אני מניח שאת הסיפור של רון וגיל כן. השמות שלהם אומנם היו חסויים, אבל אנחנו חיים במדינה קטנה וקשה לשמור סודות. מישהו בצוות הרפואי ודאי כבר סיפר לה.

"תשמעו מה אני מציעה," הסבה הדוקטור את פניה לעברי. רק לעברי. מהם היא כנראה כבר התייאשה.

"אני אתן הוראה לעדכן אתכם בכל שינוי, אפילו הקטן ביותר, אוקי?"

"אוקי," עניתי. רק אני.

"גם אם השינוי יהיה זעיר. גם אם כל מה שהשתנה זה הערך הכי זניח בבדיקה הכי שולית, הבנתם?"

הבנו.

"ואתם תלכו הביתה לכמה שעות," סיכמה ופנתה לעבר היציאה.

אבל אנחנו עדיין היינו שם. ישבנו ליד המיטה של אבא וקיווינו לאיזשהו נס.

ואז, לפנות בוקר זה קרה.

כן גלזגו או לא גלזגו – אבא פשוט פקח את עיניו והשתעל קלות.

אחר-כך הוא העביר באיטיות את אישוניו ממני לרון ולגיל, שישבו בצד השני של המיטה, ושוב חזרה אלי עד שמבטו התקבע על איזו נקודה באמצע שבינינו.

ואז, הוא שוב השתעל, והפעם זה כבר היה השיעול הרגיל שלו. משהו שדמה לסופת רעמים. מעוצמת השיעול מסכת החמצן ניתקה מפניו.

שפתיו החלו לנוע. הרגשתי שהאוויר קופא.

"יימח שמו," הוא אמר בקול צלול להפליא.

הבטתי ברון ובגיל בתדהמה – יימח שמו של מי?

האישונים של שניהם התרחבו בפליאה. לרגע זעיר הם כמעט חייכו. ידעתי למה. אלף פעם אמרנו לו שהקללה הזו ענתיקה. אף אחד כבר לא מדבר ככה, אומרים פשוט 'בן-זונה'.

העיניים של אבא החלו להיעצם.

"אבא, לא!" קראנו שלושתנו בבהלה והושטנו יד לעברו. אבא שוב השתעל. הפעם שיעול קל. העיניים שלו כבר היו עצומות.

"המנוול הזה חיבל בבלמים," הוא אמר בקול עייף ואיטי. הוא לא הרחיב, גם לא הסביר מיהו אותו מנוול, אלא שב ושקע לחוסר הכרה.

שלוש שעות אחר-כך אבא נפטר.

לא הספקנו להגיד לו שהוא היה אבא נהדר.

ישבנו שבעה בבית ההורים בהדר יוסף, בתל אביב, בבית שגדלנו בו.

רוב האורחים שהגיעו היו חברים שלי ושל רון וגיל, או עמיתים לעבודה.

לאבא באו מעט אורחים, בעיקר חברים מתקופת הצבא, שאיתם שמר על קשר קבוע, ומכרים מהעבודה ומהשכונה.

משפחה אומנם כן הייתה לו, אבל היה שם נתק של שנים ארוכות. מעולם לא ראינו אותם, ולא הרגשנו צורך לאתר מישהו מהם וליידע על הפטירה.

בדרך כלל האורחים היו מגיעים בשעות אחר-הצהריים. את שעות הבוקר היינו מבלים לבדנו ליד השולחן שבגינה, עם הקפה ועיתוני הבוקר. היינו מרפרפים על הכותרות, רוטנים קצת על המצב במדינה, וסוקרים בחוסר אונים את האימיילים שהצטברו בכמויות ענק.

אבל רוב הזמן היינו פשוט יושבים ושותקים – כל אחד עם הרהוריו הוא.

"היינו צריכים לעזור לאבא יותר," גיל היה מפטיר וכולנו הנהנו לחיוב.

"היינו צריכים להתעקש אתו שילך לטיפול," היה רון עונה וכולנו שוב הסכמנו.

הם צדקו. אנחנו לא באמת היינו שם בשביל אבא, היינו עסוקים מדי.

כולם יודעים איך זה – אבא אחד יכול לטפל בשלושה ילדים, אבל שלושה ילדים לא יכולים לטפל באבא.

לאבא היו התקפי דיכאון. ימים שלמים הוא לא קם מהמיטה, לא אכל, ולא דיבר. ההתקפים האלה התחילו כמה שנים אחרי שאימא נפטרה, אבל ברוב התקופה אבא ידע להילחם בהם. הוא תפקד היטב, היה לו בית מלאכה בדרום תל אביב ומוניטין של בעל מקצוע מעולה.

הפרנסה בבית הייתה בשפע.

בשנים האחרונות ההחמרה התחילה. התקפי הדיכאון הפכו לתכופים, ואבא עשה הרבה טעויות בעבודה. לקוחות הפסיקו להגיע, והעסק הפך ללא ריווחי. לפני שנה הוא סגר את בית המלאכה ויצא לפנסיה.

כעת, חופשי מעול העבודה, שוב נראה אבא נמרץ ומאושש. הרגשנו שהכול מסתדר.

ואז, שבוע לפני התאונה הקטלנית הוא קרא לשלושתנו בבהילות אליו הביתה.

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. לבשתי בחיפזון מכנסיים ורצתי לרכב. כשהגעתי, רון וגיל בדיוק סיימו להחנות.

אבא עמד בשער הכניסה לבית. "בואו, בואו," הוא קרא לעברנו בתנועות יד נמרצות, והמשיך להשקיף לעבר הטויוטה הכסופה שלו שחנתה בעיקול הרחוב.

"מה קרה?" שאלתי וסידרתי את נשימתי.

"ניסו למלכד את הרכב," אבא אמר.

"מי? מה פתאום למלכד?" לא הבנתי כלום.

"היה שם איזה בחור ליד הרכב..."

"נו, ומה הוא עשה?"

"הוא ניסה למלכד את הטויוטה. מזל שהתעוררתי מהרעש. ראיתי אותו מתכופף מתחת לרכב ואז צעקתי לו משהו, והוא ברח."

"איך אתה יודע שהוא לא ניסה לגנוב אותו?" שאלתי, אבל תשומת לבו של אבא נדדה לעבר רון וגיל שהחלו ללכת לעבר הרכב שלו.

"תיזהרו! אולי כדאי שנקרא למשטרה," קרא אבא בבהלה, אבל שניהם החוו בידם תנועת הרגעה.

"אל תלכו לשם – זה ממולכד!" אבא קרא שוב וניסה לצעוד לעברם.

אחזתי בידו ואמרתי בטון מרגיע, "אבא, אל תדאג, הם יודעים מה הם עושים. הם אחראיים מאוד. לא סתם סמכו עליהם כל-כך בצבא."

אבא נרגע מעט. ראיתי אפילו ניצוץ של גאווה בעיניו. שיחות על השירות הצבאי שלהם תמיד עשו לו את זה. "הבנים שלי הם החיילים הכי מעוטרים בצה"ל," הוא היה נוהג מדי פעם להזכיר לשכנים.

רון נשכב מתחת לרכב ומישש בידיו באיטיות את התחתית. זה לקח מספר דקות ולאחריהן פתח גיל את מכסה המנוע ובדק גם אותו ביסודיות. בהמשך שניהם נכנסו לתוך הרכב ומיששו בזהירות מתחת לכסאות.

"אין כלום," הם אמרו בביטחון, "אבא, אתה יכול לחזור לישון."

אור יום החל להפציע וכבר לא היה טעם לישון.

נכנסנו לאבא לשתות קפה.

"אבא, למה חשבת שהבחור בא למלכד את הרכב?" ניסיתי שוב לחזור לנקודה שהטרידה אותי, "אולי הוא סתם בא לגנוב אותו."

אבא הניד בראשו לשלילה, "הוא לא בא לגנוב."

"אבל איך אתה יודע? הרי זה לא נראה הגיוני. בשביל מה הוא בכלל צריך למלכד אותו?"

אבא העווה את פניו בשאלה, "ראית פעם גנב שמתכופף מתחת לרכב? הלוא מי שבא לגנוב פותח את הדלת ונוסע, לא?"

לזה לא הייתה לי תשובה. זאת אומרת כן הייתה, אבל לא רציתי להתחיל להתווכח אתו. בחושך הוא פשוט לא ראה טוב. איש לא התכופף מתחת לרכב.

רון כחכח בגרונו ופנה לאבא, "אבא, כמה שנים אני וגיל בעסקי חקירות?"

"בערך חמש."

"ובזמן הזה הספקנו לעסוק במאות חקירות, אולי אפילו אלפים אם סופרים גם את הקטנות, נכון?"

"נו, נניח, אז מה?"

"ומכל החקירות האלה למדנו דבר אחד – אם אתה רוצה לדעת מי הפושע, אתה חייב להבין מה המניע. אין דבר כזה פשע בלי מניע."

"אז מה אתם בעצם אומרים?" התעקש אבא.

"איפה המניע?" שאלנו שלושתנו יחד.

אבא השהה את תשובתו. הוא העביר את מבטו מאחד לשני והתעכב מספר שניות על כל אחד מאתנו.

"אין מניע," השיב לבסוף בקול נחרץ.

"אז למה שבכלל ינסו למלכד את הרכב?" שאל רון.

מבטו של אבא היה מרוכז בנקודה דמיונית כלשהי על הקיר. "אין לי מושג," הוא ענה.

הייתה שתיקה.

"אתם יודעים מה," התרצה אבא ואמר בקול חלש, "אולי לא ניסו למלכד, אולי באמת רק ניסו לגנוב אותו.