|
פלמרסטון, פנסילבניה
פלמרסטון היא לא עיר גדולה, וקשה לומר שהיא נמצאת בשיאה. היא פשוט שם, כמו סימן על המדרכה. כמו כל הערים הקטנות, יש לה עבר ופעם היה לה גם עתיד, אבל במקרה שלה התברר שהעתיד הזה לא היה אלא להעלות אבק ולשקוע בשלווה, ולהתרחק עוד ועוד מכבישיה הראשיים של ההיסטוריה: ברז עיקש וישן בקצה צינור מחליד והולך, שיום אחד ידלוף כל-כך שהמים לא יגיעו עוד אל קצהו.
העיר שוכנת על גדותיו של נהר אלני בצלן של גבעות מוצקות, ויש בה כל-כך הרבה עצים עד שלעולם לא הייתם יכולים לבעוט בכולם, אלא אם כן היה לכם המון זמן והייתם מעוצבנים במיוחד. הרכבת הייתה עוברת פעם בקרבת מקום, בצדו האחר של הנהר, אבל באמצע שנות ה-70 נסגרה התחנה ורוב המסילה נעקרה. כיום נותר ממנה מעט מאוד חוץ מזיכרון וממוזיאון משמים שאפילו ילדי בית הספר בקושי מבקרים בו עוד. פה ושם נכנסים כמה תיירים תועים, מביטים באדישות משועשעת בתמונותיהם של אנשים שמתו מזמן ואז מחליטים לחזור למכוניותיהם ולהמשיך לנסוע. אף כי עברו כבר שלושים שנה, התושבים הוותיקים (ובפלמרסטון כולם תושבים ותיקים, ומתגאים בכך מעט) עדיין חשים בחסרונה של הרכבת, כמו איבר שנכרת ומגרד מפעם לפעם. כמה מהם ארגנו עצומות וכינוסים, סטיקרים וערבי גיוס תרומות. אצל אחרים השינוי הגיע בשקט, התקבל בשוויון נפש כחלק מהתקדמותה האנטרופית של ההיסטוריה לכיוון אחר.
לו הייתה העיר מעט גדולה ותוססת יותר, המסילה הנטושה שהתכסתה בעשב יכלה להיות מקום טוב לקנות בו סמים או להישדד. בפלמרסטון היא משמשת בעיקר הורים מסורים לטיולי סוף שבוע בטבע עם ילדיהם, מקום להצביע בו על עצים וציפורים; וכעבור כמה שנים, במסירות לא פחותה, היא משמשת לאותם ילדים מקום להכניס ולהיכנס בו להריון ולהחליף מאסר מסוג אחד במאסר מסוג אחר.
העיר בנויה מסביב לצומת T, אולם צורת האות מטושטשת על-ידי סמטאות צדדיות שנדמה כי אינן משוכנעות מה תפקידן. ברחוב האנכי יש תחנות דלק, מתקן לשטיפת מכוניות, ספריית וידיאו, שני מלונות דרכים קטנים ומרכול ובו מדף של דיסקים זולים מהלהיטים הגדולים של להקת מרשל טאקר. בהצטלבות הרחובות ניצבת כנסייה בנויה מעץ, מתקלפת מאוד, אבל עדיין ציורית על-רקע השמים הכחולים הקרים. המזלג הימני מוביל אל הגבעות ולעבר מדינת ניו-יורק והאגמים הגדולים.
לו הייתם פונים שמאלה, כפי שהייתם עושים לו נסעתם מערבה על כביש 6 לבקר בשמורת אלני - וזו בערך הסיבה היחידה שיכולה להיות לכם לעבור בעיר - הייתם מגיעים לרחוב הראשי. כאן הייתם מוצאים כמה בנקים וחנויות. חלונותיהם של הראשונים אטומים במראות ושומרי סוד, אלה של החנויות זקוקים בדחיפות לניקוי ומכילים עתיקות פחותות ערך. משהו בחוסר הארגון של חלונות הראווה מרמז שהחפצים צפויים לעמוד במקומם עוד זמן רב ולצבור ערך. יש שני אולמות קולנוע קטנים, אחד שניסה להציג סרטים אומנותיים לפני עשור וזכה לצופים כה מעטים עד שסגר את שעריו בעלבון ולא פתח אותם שוב, והשני עדיין דבק בפס היצור הצוהל של תרבות ההמונים, מוכר חלומות בלתי-ניתנים למימוש למכורים לפופקורן. בצדו הדרומי של הרחוב ניצב בית ויקטוריאני יפהפה על מגרש גדול. הוא ריק כבר שנים, ואף כי רוב החלונות עדיין שלמים, הוא מתקלף אפילו יותר מהכנסייה וכמה מלוחות העץ שלו מתחילים להתרופף.
אם אתם רעבים, רוב הסיכויים שתמצאו את עצמכם בסניף המק'דונלדס שבהמשך הרחוב, לא רחוק ממוזיאון הרכבת. כך עושים כמעט כולם. פלמרסטון אינה מקום גרוע. היא שלווה, והאנשים מסבירי פנים. זה אזור נחמד, שיעורי הפשע בו נמוכים והוא קרוב ליער מדינת ססקוואהאנוק. יכולתם להיוולד שם, לגדל שם ילדים ולמות שם, בלי לחוש שהגורל התעמר בכם יותר מדי.
רק שאין יותר מדי מה לעשות בין לבין.
בשעת צהריים ביום רביעי ה- 30 באוקטובר 1991, סניף המק'דונלדס המה אדם. רוב השולחנות היו תפוסים, וארבעה תורים השתרכו מן הדלפק. שתי ילדות קטנות בנות ארבע ושש שיצאו לבילוי עם אימא שלהן תבעו נגיסי עוף בקולניות. כל האחרים בהו בלוחות התפריט בכבוד הראוי להם.
היו במקום שלושה אורחים לא מקומיים, יום ראוי לציון בתעשיית התיירות של פלמרסטון. האחד היה גבר לבוש חליפה בגיל העמידה שישב לבדו בשולחן פינתי. שמו היה פיט האריס, והוא היה בדרכו חזרה לשיקגו אחרי מסע מכירות ארוך ומאכזב ברובו. ממקום מושבו הייתה לו תצפית על המגדל האיטלקי של הבית הוויקטוריאני, והוא תהה בלבו על הבית בעודו לועס, מופתע מכך שאיש לא טרח לטעון לבעלות על הנכס ולשפץ אותו.
השניים האחרים היו תיירים אנגלים שישבו במקרה בשולחן הסמוך. מארק וסוזי קמפבל דילגו על ארוחת הבוקר כדי לגמוא כמה מאות קילומטרים בבוקר, והיו כבר רעבים מאוד. הם דמיינו לעצמם איזה דיינר ציורי, אבל אחרי שהסתובבו בעצלתיים בעיר נאלצו לבחור מחוסר ברירה במאורת ההמבורגרים הזאת. בזמן שלעסו את הכריכים שלהם - נצמדים זה לזה לשם ההגנה שבדבר - גילו, תחילה בחרדה ולאחר מכן במעין הפתעה נעימה, שהתיישבו לצד מקומי שפתח איתם בשיחה. שמו היה טרנט, והוא היה אדם גבוה בשנות הארבעים לחייו, בעל שיער שופע בצבע הנחושת. מששמע כי הם נמצאים זה כמה ימים בנסיעה מחוף לחוף, הוא נד בראשו בהסכמה מרוחקת - כאילו שמע על מנהג שהבין אבל לא היה לו שום רצון לנסות בעצמו, כמו איסוף קופסאות גפרורים או טיפוס הרים או עבודה קבועה. הוא הכיר את אנגליה כמושג, ידע שיש לה המון היסטוריה ותעשיית מוזיקה פורחת, והיה בעיקרון בעד שני הדברים.
לבסוף גוועה השיחה, משתכשכת במים הרדודים של חוויות משותפות שהצליחו לדלות. סוזי הייתה מעט מאוכזבת, מפני שנהנתה מהמפגש האקראי. דעתו של מארק הייתה מוסחת, נתונה לקניות שביקש לערוך. המוזג בבר של המלון שבו ישנו אמש, הזיז במשך זמן-מה את החוגה במכשיר הרדיו בחיפוש אחר תחנה שמשדרת מוזיקה שיוכל להשמיע בקול רם. הוא עבר במקרה על פני תחנה של מוזיקה קלסית, ולרגע קצר ונפלא אחד ריחף קטע של וריאציות גולדברג בחלל הבר. מארק דמיין את תחנת השידור כבחור המתבצר לבדו במקום כלשהו בהרים וחוסם את הדלת בפני הצבאות המזוינים בתקליטי גארת' ברוקס שצובאים עליה. המוזיקה של באך נותרה במוחו של מארק במשך שעות ארוכות שבהן הושמעו בלדות מתקתקות שעסקו במשברים בחיי הנישואים ובנאמנותם של כלבים, והוא רצה לקנות את הדיסק של באך ולהשמיע אותו במכונית. בפלמרסטון לא הייתה חנות של מוזיקה קלסית.
במהרה הצטרפה אל טרנט חבורה של נערים מוזנחים וכעורים בגיל ההתבגרות, וכשסוזי צותתה לשיחה התברר שהוא מנסה לגייסם לעזור לו להזיז ערמה ענקית של עפר מחוץ לקרונוע שלו לכיוון מסילת הרכבת הנטושה. מעולם לא התברר לה כיצד הגיעה הערמה למקומה ומדוע בדיוק היה צורך להזיז אותה כעת. הנערים, לא במפתיע, רצו תשלום כלשהו תמורת המלאכה, וזה הוצע בדמות ארגז בירה. מאחר שכולם היו מרוחקים שלוש שנים או יותר מהגיל שבו יוכלו לקנות אלכוהול באופן חוקי, התקבלה ההצעה בשמחה. בזמן שטרנט סיים לבלוע את ההמבורגרים שלו, המתינו הנערים כלהקת שחפים מתפרחחים, והחליפו ביניהם עלבונות מלאי חיבה והצעות חסרות שחר מהסוג שמרכיב את עיקר השיח של נערים מתבגרים. במהלך השיח הזה התברר שאף-על-פי שרובם לבשו חולצות טי שעליהן הדפסי גלישה, איש מהם לא גלש מימיו, רובם מעולם לא עזבו את גבולות מדינת פנסילבניה ורק אחד מהם ראה אי-פעם את הים.
מששמעו זאת, הבינו הקמפבלים כמה יוצאת דופן הייתה העובדה שהם - בעקבות גחמה שנהגתה בליל שכרות אחד בפאב במרחק עשרת אלפים קילומטרים משם - חוצים במכוניתם את ארצו רחבת הידיים של מישהו אחר.
שניהם הסמיקו מגאווה ונמלאו התפעלות לנוכח היקף המשימה שלקחו על עצמם, ולגמו את הקפה שלהם בעצלתיים, מוסיפים בערך חמש או שש דקות לזמן שתיית הקפה הרגיל שלהם. אילולא העיכוב הזה הם היו עוזבים את המקום עד 12:50. ואפילו עם העיכוב, הם היו יוצאים לדרכם עד 12:56 לכל המאוחר. בשעה זו סוזי כבר הייתה מוכנה לעשן את הסיגריה שלה, מעשה שהשלטים על הקירות אסרו במשפטים קצרים וברורים ובסימנים בין-לאומיים מוסכמים. פיט האריס לא מיהר לשום מקום, והיה נשאר לשבת שם בכל מקרה, עדיין משקיף על הבית הבודד במגרש שלו, תוהה במעומעם מה מחירו, יודע שאפילו אם היה יכול לארגן את הסכום, אשתו הייתה מייעדת אותו למשהו אחר.
ב-12:53 צעקה אישה במרכז המסעדה.
הייתה זו קריאה קצרה ומודגשת, שלא הביעה דבר חוץ מדחיפוּת. אנשים החלו לזוז בלי משים הצדה, ויצרו רחבה פתוחה במעבר האמצעי. התברר ששני גברים - אחד בסוף שנות העשרה שלו והאחר באמצע שנות העשרים שלו, שניהם לבושים במעילים ארוכים - היו המוקד לחרדתה של האישה. לגבר המבוגר היה שיער בהיר וקצר, ושערו של הצעיר היה כהה יותר והרבה יותר ארוך. במהרה התברר גם שהיו להם רובים חצי אוטומטיים.
פתאום היה נדמה שהאור בחדר בהיר מאוד, והצלילים חדים ויבשים מהרגיל, כאילו קודם לכן היה פרוש על החדר איזה מצע מרפד, וכעת נמשך פתאום ממקומו. כשאתה יושב במק'דונלדס ביום חול בשעת צהריים וממתין לכך שהקפה שלך יתקרב לטמפרטורה שראויה לשתייה, ומבין שהלילה נפל עליך מהשמים הבהירים והכחולים, הזמן הופך פתאום לרגע אטי של צלילוּת. כמו השנייה הארוכה שלפני ההתנגשות בתאונת דרכים, ההפוגה הזאת לא מתרחשת כדי לסייע לך. היא אינה נתיב בריחה או מתנה מאלוהים, והיא אינה ארוכה מספיק כדי שתוכל לעשות בה משהו חוץ מאשר לקדם את פניו של המוות ולשאול מה לקח לו כל-כך הרבה זמן.
אחד מהנערים בצוות העובדים הזמני של טרנט הספיק לומר "בילי?" בנימת השתאות מטופשת, ואז החלו שני הגברים לירות.
הם עמדו במעבר המרכזי וירו בשלווה, קתות הרובים נתמכות ביציבות על כתפיהם. כשהנפגעת הראשונה נזרקה לאחור, הבעת הפתעה אילמת על פניה, התקדמו היורים הלאה: נחושים, רציניים, כמו מבקשים להפגין בפני איזו סמכות עליונה שהם ראויים למשימה ומבצעים אותה כמיטב יכולתם.
אחרי עוד שנייה בערך, ועוד שני הרוגים, נחלצו כל הנוכחים במסעדה בבת אחת מן התדהמה. הזמן הלך ואזל, והצרחות החלו. הם ניסו להימלט או להתחבא או לגונן על גופם בכך שגררו אחרים לפניהם. כמה מהם פתחו בריצה לעבר הדלתות, אבל הרובים פנו יחד וקצרו את הנוטשים ביעילות. קו האש שלהם חצה את אזור הישיבה של הלא מקומיים, ומארק קמפבל ספג פגיעה ישירה בעורפו בערך באותה שנייה שבה נמרחו פניה של אשתו על רשת עכביש של סדקים בחלון שעצר את שני הקליעים. טרנט מת מיד אחר כך, בחצי הדרך לעמידה במשימת נפל שכוונתה להשליך את עצמו על היורים. מעטים היו צלולים דיים אפילו כדי לשקול פעולה כה נחרצת, ואלה שהיו די צלולים מתו מהר. שני הרובים נעו על צירם כאילו נמשכו בחוט אחד, והגיבורים שבהם גילו שאף שעישון פסיבי מזיק לבריאות, ספיגת קליעים פסיבית תחסל אותך הרבה יותר מהר.
רוב האנשים פשוט ניסו לברוח. להימלט משם. סגן הנשיא של בדלואו ביטוחים ניסה, וכך גם המזכירה הכל-כך-לא-יעילה שלו. תריסר ילדים ניסו. הם ניסו כולם כאחד והסתבכו זה בזה. רבים גילו שרגליהם נלכדו בין גופות הפצועים ומתו בתנוחה משונה, פורקים ברכיים וירכיים כשנפלו. אלה שדרכם לא הייתה חסומה נורו בעודם רצים, מתנגשים בשולחנות ובקירות ובדלפק ההגשה שמאחוריו התכרבלה לכדור קטן הקופאית החיה האחרונה, מודעת באי-נוחות לכך שהיא כורעת בשתן של עצמה. ממקומה יכלה לראות את רגליו המפרכסות של דיואן הילמן, הבחור הצעיר האחרון שהלכה איתו אל מסילת הרכבת הנטושה. הוא היה מתוק והציע להשתמש בקונדום. משום שידעה כי הוא לא רק נורה אלא גם נפל בזמן שאחז במגש של שמן רותח, ניסתה להימנע מלהביט בו. היא קיוותה שאם לא תביט בדבר ותעשה את עצמה קטנה ככל האפשר, אולי הכול יהיה בסדר. מאוחר יותר חדר כדור תועה דרך הדלפק ולתוך עמוד השדרה שלה.
היו כאלה שלא ניסו אפילו לברוח אלא נשארו במקומם, עיניהם פקוחות לרווחה, נשמותיהם פורחות עוד לפני שהקליעים ריסקו את ריאותיהם, מפשעותיהם ומעיהם. לפחות אחת מהם, שגילתה לא מזמן שהיא חולה באותו סוג סרטן שהביא על אביה מוות אטי, לא ראתה את התפתחות האירועים הזאת באור שלילי לגמרי אם כי למען האמת הרופא הצעיר בבית החולים - שבו פקפקה בעיקר כי הוא דמה קצת לבחור הרע בתוכנית הטלוויזיה החביבה עליה - היה מסוגל להציל את חייה לו נשארה בחיים והקשיבה לעצותיו.
לשאר האנשים הקפואים לא הייתה סיבה כזאת לשוויון נפש. הם פשוט לא היו מסוגלים לזוז עד לרגע שבו הבחירה לעשות כן לא הייתה עוד בידיהם.
בחדר מלא בקורבנות, רוצחים נראים כאלים. הגברים המשיכו לירות, משנים את כיוון הירי מפעם לפעם, הרובים פונים יחד להמטיר אש על פינה בלתי-צפויה של החדר. הם טענו מחדש כמה פעמים, אבל אף פעם לא באותו רגע. הם היו יעילים מאוד. איש מהם לא אמר מילה במשך כל האירוע.
מחמישים ותשעה האנשים שהיו במק'דונלדס באותה שעת צהריים, רק שלושים ואחד שמעו את הדהודה המצמרר של הירייה האחרונה. שנים-עשר מתוכם מתו עוד לפני שירד הערב, והשלימו בכך את מספר ההרוגים לארבעים. בין החיים הייתה הנערה שמאחורי הדלפק, שהפכה למשותקת בגפיה התחתונות ונעשתה אלכוהוליסטית לפני שגילתה את אלוהים ואז איבדה אותו שוב. אחת מהילדות הקטנות שרדה אף היא. היא אומצה על-ידי דודתה באיווה, והמשיכה לחיות חיים שלווים באופן יחסי. אחד מידידיו של טרנט הצליח לצאת בשלום, וארבע שנים לאחר מכן הצטרף למשמר החופים בלגונה ביץ'.
גם פיט האריס שרד. בעצם הוא היה אמור למות עוד במטח היריות הראשון ששטף את צדה השמאלי של המסעדה, אבל גופתה של סוזי קמפבל נפלה עליו וכיסתה אותו כשניסה להתחבא מתחת לשולחן. משקלה גרם לו להחליק מהכיסא וראשו פגע ברצפה. שניות לאחר מכן הצטרפה אליהם גופתו של בעלה של סוזי, שהיה כבר מת. לא היה ניתן לזהות את פניהם של הקמפבלים על-פי התמונות שבדרכוניהם (שהיו תחובים בתשומת לב בכיסי מעיליהם למקרה שמישהו יפרוץ למכונית בשעה שאכלו), אבל הבגדים שלבשו בני הזוג - כמה מהם נארזו בקפידה עוד באנגליה, אחרים נרכשו בחסכנות במכירה של גאפ באזור מפרץ בוסטון - היו כמעט ללא רבב. הם נזקקו בקושי להברשה קלה ואחריה היו יכולים לפסוע החוצה, להיכנס בחזרה למכוניתם השכורה ולהתרחק משם. ייתכן שבאיזו מציאות חלופית וטובה יותר הדבר אכן קרה, ומארק מצא את וריאציות גולדברג בצירוף מקרים משמח באיזו עיירה בהמשך הדרך, והם נסעו בשארית היום בכביש הארוך והישר בין העצים שעליהם זהרו באור שחלף דרכם - נוסעים בגבעות ובעמקים של הכביש הראשי שהוביל אותם למעמקי אחר הצהריים ולתוך דמדומי ערב, בלי להבחין בכך שנסעו לבדם.
בעולם הזה הם רק הצילו את חייו של אדם אחר, כי פיט האריס שכב ללא תזוזה מתחתיהם, החבטה שספג ראשו מאריחי הרצפה מהממת אותו עד לחוסר תנועה. איברים נחו מכל צדדיו, וסביבו היו רק תוהו ומוות: הוא חש רק בצריבתם של החתכים שלו ובכאב קר בראשו שהתפתח לזעזוע מוח חמור עד כדי כך שבימים מסוימים היה נדמה לו שאינו מרפה ממנו לעולם. אחות צעירה, שנדמה שהתייחסה אליו בחרדת קודש מהולה באמונה תפלה משום שהצליח לשרוד בשעה שכולם כמעט נהרגו, השאירה אותו ער כל הלילה בבית החולים בפייפרסוויל, בשעה שהוא היה מעדיף בהרבה לישון.
אבל זה קרה מאוחר יותר, כמו התקף הלב ב-1995 שהשיג את מה שהקליעים נכשלו בו. הוא מעולם לא ניסה לברר אם הבית הוויקטוריאני עומד למכירה. הוא פשוט עבד עד שצנח.
מעל לרעשי הפיצוץ המדודים של היריות וגניחותיהם וזעקותיהם של הגוססים, החל להישמע קולן המרוחק של סירנות קרבות. היורים המשיכו לירות עוד בערך עשרים שניות, מפנים כיס קטן ליד הדלפק שבו מצאו האם ובנותיה מחסה זמני. ואז חדלו.
הם הביטו סביב בחדר. פניהם לא הסגירו כל תגובה לתוצאות מעשיהם. הצעיר מבין השניים - הנער ששמו היה בילי - פסע צעד אחד לאחור ועצם את עיניו. הגבר האחר ירה בפניו מטווח אפס. כאשר גופתו של בילי עדיין פרכסה מעט על הרצפה, כרע היורה ורחץ את כפותיו בדמו. הוא קם שוב וכתב משהו על דלת הזכוכית באותיות גדולות ונוטפות, עובד בשלווה, ואז סקר שוב את החדר לאט, בשוויון נפש. הוא לא זיכה אפילו במבט את מכוניות המשטרה שמיהרו ברחוב הראשי, באיחור רב מכדי שתהיה להן איזושהי השפעה על המאורע שישים סוף-סוף את פלמרסטון בחזרה על המפה.
לבסוף, כשהגיע הרגע, קפץ האיש דרך החלון המרוסק שמאחורי גופותיהם של הקמפבלים ונעלם: ברח, כך שיערו, לאורך פסי המסילה הנטושה. הוא מעולם לא נעצר. איש לא הצליח לספק תיאור ברור של פניו, ובחלוף הזמן היה זה כאילו הוא חמק מתוך המאורע ואל תוך הצללים. האשמה כולה הוטלה בסופו של דבר על בילי: נער שבסך הכול עשה כפי שהורה לו איש אחד, שאותו החשיב לחבר חדש.
כששמע את מכוניות המשטרה נעצרות בחוץ, ניסה פיט האריס להתיישב, לאזור את הכוח להסיט את גופותיהם של הקמפבלים שהיו שרועות מעליו. הוא נכשל בכך, אבל הצליח להרים את מבטו מספיק כדי לקרוא את מה שנכתב בדם על הדלתות.
האותיות נטפו דם, וראייתו התערפלה בשל אור לבן ובוהק בראשו, אבל המילים היו ברורות דיין. הן אמרו: "אנשי הקש".
אחת-עשרה שנים חלפו.
|
