רוחות רפאים במכבסה

א.

עוצמת הרוח שסערה באזור באותו בוקר הטיחה את צמרות העצים אל פני הקרקע המסולעת. האנשים המעטים שהגיעו למקום בתוך פרצי הגשם הפרועים נאחזו בגזעים ובאבני המצבות הישנות כשרגליהם הפסוקות מחפשות היציבה מזדעזעות ממשבי האויר העזים.

שושי חבקה בזרועה האחת את אבן המצבה הסדוקה הקרובה ביותר לחפירה, ובידה השנייה אחזה בכל כוחה במצלמה הרטובה הממוקדת בפניהם ובידיהם המכות של שלושת החופרים.

במרחק צעדים, נפרד לעצמו, עמד דב בעיניים פעורות ושפתיים קפוצות.

קולות המכושים התרככו כשהגיעו לשכבת האדמה הרכה. השלושה החליפו אותם במעדרים. הבור הלך והעמיק. שריקות הרוח מנעו כל דיבור ביניהם. שושי התקדמה אל שפת המחפורת והרכינה את ראשה פנימה. רגלה החליקה על ערמת הבוץ הדביק. נציג הרבנות הושיט את זרועו לתמוך בה אבל היא התייצבה במהירות והוא חזר לעמידתו הכבדה הקודמת.

'אין כלום,' סימנו החופרים, 'שום סימן למשהו.' " תזוזו לכיוון השני," לחשה שושי בסערת נפש, "זה חייב להיות פה."

אחרי עשרים דקות נוספות של עבודה מאומצת נשמעו הדי המתכת העמומים.

שושי קרסה אל אבן המצבה שלצידה.

פניו של דב החוירו. דם בצבץ על שפתו התחתונה מתחת לשיניו החותכות.

עיניו של שמעון נקרעו בתוך פניו הקפואים. הוא ניסה לומר משהו אבל גרונו לא נענה לו.


ב.

66 שנים קודם לכן, ב-11:05 בלילה אירע הפיצוץ הגדול. ירח מלא זרח מעל האזור, שלא כפי שציפו מתכנני הפעולה מלכתחילה.

שורת האנשים התקדמה בשתיקה בתוך הוואדי המסולע. בראש הובילו הסיירים, אחריהם חוליות האבטחה, החיפוי והחסימה, ובסוף - החבלנים שנשאו על גביהם את תרמילי חומר הנפץ הכבדים.

דממת הצועדים הייתה מוחלטת. רק נביחות בודדות של כלבים קרעו את השקט הלילי. לפתע נשמעה קריאה בערבית: "מין הדא?" ותשובה זריזה וסמכותית באנגלית מצוחצחת של אחד ממפקדי הכוח- get out of here immediately (תסתלקו מפה במהירות!). שלוש דמויות מוצללות נראו בורחות במעלה המדרון.

עוד מספר דקות של מנוחה אחרונה בצל הבוסתן שבקצה הוואדי ושיירת האנשים התארגנה להמשך המסע. אלא שמיד, עם צעדיהם הראשונים נשמעו מטחי היריות . חולית החיפוי הגיבה במהירות בירי חוזר, והחבלנים שבקבוצה התקדמו בשעיטה חפוזה לכיוון הגשרים. ראשונים הגיעו למקומם הממונים על גשר הרכבת. הם עטו על עמודי הבטון והצמידו אליהם את חומר הנפץ. היריות המשיכו להינתז סביבם ללא הפוגה. כדור פגע במרכז חזהו של י.וו. והוא איבד את הכרתו ומת לאחר רגעים ספורים. י.ג נפגע ברגלו ונגרר על-ידי חברו למחסה שמתחת לאחד העמודים. מטחי הירי הפכו לצפופים יותר ויותר, אבל האנשים לא הירפו מליפוף הבטון בכבלים ובחוטי החשמל שפרמו מגלילי העץ שלידם. לפתע נשמע רעם אדיר. נתזים של אש בקעו מכל העברים והתחברו ללהבה עצומה. גלי מפולת הרעידו את קירות הוואדי. גושי בטון וקרעי מתכת התעופפו וקרסו ארצה כשהם אפופים בשמיכת עשן שחורה. שניות של גהינום ואחריהן, בבת אחת, דממה איומה. מבעד למסך האבק הכבד ניתן היה להבחין בשרידי הגשר התלויים על קטעי ברזל מרוסקים.

דקות ארוכות של תדהמה שיתקו את רגליהם וגרונותיהם של אנשי חוליות החיפוי המרוחקות עד שהצליחו לקרוע את עצמם מעמידתם, להתקרב אל מוקד הרעש ולקרוא-לצעוק לחבריהם שאמורים היו לפי מיטב הבנתם לברוח מסביבות הפיצוץ העז. אלא שצעקותיהם נותרו ללא מענה. הפקודה שניתנה להם במכשיר הקשר הייתה לסגת מייד.

לאחר שעות של הימלטות חסוייה מהכוחות הבריטיים שהוזעקו למקום הגיעו חלק מהלוחמים לקיבוץ הקרוב והוחבאו שם בבתי המשפחות. כמה מהם שהתקדמו לאט יותר בגלל פציעותיהם הסתתרו במערות שבדרך.

בנוסף להרוג הראשון שנורה בראשית הפעולה נעדרו בספירה הסופית 13 לוחמים.

למחרת יצאה חולייה של "חברה קדישא" לאיתור גופות הנפגעים שנותרו בשטח. על-פי הערכתם נמצאו באזור הפיצוץ שרידיהם של ארבעה עד חמישה הרוגים בלבד, ואלה נקברו בחיפזון בחסותה של קבורה קבוצתית אחרת בבית עלמין בחיפה.

מטעמי הסודיות המוחלטת שננקטה בגלל חיפושי הצבא הבריטי לא נמסר למשפחות החללים על ההלווייה, וזמן רב לא נאמר להן דבר על גורלם. רק לאחר שבועות הועברה אליהן הודעה רשמית על היותם בחזקת נעדרים.

למרות נוסח ההודעה שהעביר מסר ברור למדי בדבר הנחת מותם של כל השלושה עשר, ולמרות הידיעה שהסתננה למקורבים על הקבר בחיפה, היו רוב בני המשפחות משוכנעים שהקבורים בו, חסרי הזיהוי הברור אינם שייכים להם, שהרי דובר על שרידים מעטים בלבד. ובאשר לרמיזות המוות הכולל שעלו מהמכתב הרשמי, איש לא האמין בהן כשם שלא האמינו לשאר ההודעות של תנועת המרי בתקופת המחתרות ההיא.

כך קרה שבמשך עשרות שנים רחשה בלב כל הנוגעים בדבר שנמנעו מדיבור גלוי על הנושא, תעלומת היעלמותם של יקיריהם שהמשיכה לינוק את חיותה מזיקי שמועות חדשות לבקרים
ומציפייה איומה, בלתי מרפה.

אמו של י. לא הסכימה לזוז משעות השחר ועד מאוחר בלילה מחלון המרפסת הצופה אל הדרך שליד ביתם. "אני חייבת להיות הראשונה שתראה אותו חוזר," לחשה לבעלה שניסה לשנות את הרגלה.
עד מותה ניצב כסאה מול הפתח, והיא על מושבו השחוק, פניה לעבר הכביש הסואן.

אמו של ש. שנולד חודשיים לאחר אותו לילה, שאלה אותו בפעם הראשונה בחייו רק בהיותו בן 13, איך זה שלא התעניין אף פעם באביו שלא הכיר, והוא אמר לה בחטף באותו רגע ממש שתקף אותו כאב ראש נוראי וברח לחדרו.

אביו של ג. אסף בתוך שקית ניילון כל פיסת ניר עליה נזכר משהו שנגע ללילה ההוא.

שתיקה גדולה וארוכה עטפה כמו כדורי זכוכית את רסיסי התקווה הקפואה ששרטו עד זוב דם את גופם ונפשם של בני המשפחות העגונות.