גיבור הדור

נסעתי בעגלת דואר מטִיפְליס. כל המטען שלי היה מזוודה אחת קטנה, מלאה עד חציה רשימות מסע מגרוּזיה.¹ רובן אבדו, למזלכם; ולמזלי שלי נותרו שאר חפצַי והמזוודה עצמה שלמים בלא פגע.

השמש כבר התחילה מתחבאת מאחורי הרכס המושלג כשנכנסתי לעמק קוֹישָׁאוּר. העגלון האוֹסֶטי² שר בקולי קולות, מאיץ בלי חָשָׂך בסוסיו כדי שנספיק להגיע אל ראש הר קוֹישָׁאוּר לפני רדת הלילה. כמה נפלא העמק הזה! סביב-סביב הרים שׂגיאים, סלעים אדמדמים עטופים קיסוס ירוק ועטורים קבוצות של עצי דולב, מדרונות צהובים זרועים ערוצי סַחַף; הלאה משם, גבוה-גבוה, גדילי הזהב של השלגים, ולמטה — האַרַגְווָה,³ מתחבקת עם איזה נחל בן בלי שֵׁם הפורץ ברעש מתוך נקיק שחור, דְחוּס חשֵׁכה, ומשם נמשכת והולכת כמו חוט של כסף, מתנוצצת כנחש בקשׂקשֹיו.

הגענו למרגלות הר קוֹישָאוּר ועצרנו ליד פונדק דרכים. כאן התגודדו בהמולה כעשרים איש, גרוּזים ושאר בני-הרים למיניהם: לא הרחק מפה עצרה שיירת גמלים ללינת לילה. נאלצתי לשכור שוורים שימשכו את עגלתי במעלה ההר הארור הזה, כי היה כבר סתיו וקרח בדרכים, והמרחק עד ראש ההר כשתי וֶרְסְטָאוֹת.⁴

לא הייתה ברירה, שכרתי שישה שוורים וכמה אוֹסֶטים. אחד מהם טען על שכמו את מזוודתי, האחרים נחלצו לסייע לשוורים, בצעקות בעיקר.

מאחרי עגלתי התנהלה רביעיית שוורים שמשכה עגלה נוספת — משכה אותה בלי שום קושי, אף שהייתה עמוסה לעייפה. הדבר הפליא אותי. אחרי העגלה הזאת פסע בעליה, מפריח עשן ממקטרת קַבַּרְדִית⁵ קטנה משובצת כסף. לבוש היה מקטורן צבאי בלי כותפות, ולראשו כובע צמר צ'רקסי. לפי מראהו היה כבן חמישים; פניו השזופות העידו על היכרות ממושכת עם השמש הקווקאזית, ושפמו שהלבין בטרם עת לא הלם את הילוכו הנמרץ ואת מראהו הרענן. ניגשתי אליו והחוויתי קידה; הוא השיב לי קידה אילמת ופלט ממקטרתו עננת עשן כבדה.

"אנחנו חברים לדרך, כמדומה?"

הוא קד לי שוב בשתיקה.

"אתה ודאי נוסע לסְטַאוורוֹפּוֹל?"

"אכן כן... עם מטען ממלכתי."

"תגיד לי, בבקשה, איך זה שארבעה שוורים סוחבים את עגלתך הכבדה בקלות שכזאת, כאילו כלום, בעוד שהעגלה הריקה שלי בקושי זזה ממקומה, אף שהיא רתומה לשש בהמות, והאוֹסֶטים האלה עוד מסייעים להן?"

הוא חייך בלגלוג ונתן בי מבט של יודע דבר.

"באת לקווקאז לא מזמן, כמדומה?"

"לפני כשנה."

הוא חייך שוב.

"ובכן, מה?" שאלתי.

"אה, סתם... הם פשוט מנוולים, האסיאתים האלה! אתה חושב שיש איזה טעם בצעקות שלהם? רק השד יודע מה הם צועקים! אבל השוורים דווקא מבינים אותם: תרתום אפילו עשרים — ברגע שאלה צועקים בשפתם, אף שור לא יזוז! נוכלים שאין לתאר! אין מה לעשות, זה התענוג שלהם, לעשוק עוברי-אורח... יותר מדי פינקו אותם, את הגזלנים: עוד תִראה איך יסחטו ממך 'בשביל וודקה'!... אני מכיר אותם, אותי לא ימשכו באף."

"אתה משרת פה כבר מזמן?"

"כן, שירתתי פה עוד בימיו של אָלֶכְּסֵיי פֶּטְרוֹביץ',"⁶ השיב בזקיפת גו. "הייתי פּוֹדְפּוֹרוּצ'יק⁷ כשהוא הגיע לחזית," הוסיף. "ותחת פיקודו הועליתי בדרגה פעמיים, על חלקי בקרבות עם ההרריים."

"ועכשיו אתה...?"

"עכשיו אני נמנה עם הבטליון השלישי בקַו החזית. ואתה, אם יוּרשה לי לשאול?..."

אמרתי לו.

בכך הסתיימה השיחה; המשכנו ללכת זה לצד זה בשתיקה. הגענו אל פסגתו המושלגת של ההר. השמש התחילה שוקעת — והחושך תפס את מקום האור בחטף, כרגיל בארצות הדרום; ואולם לנוגה השלג הבוהק הצלחנו לראות את השביל שעוד הוסיף להעפיל במעלה ההר, אף שתלילותו התמתנה. ציוויתי על האוֹסֶטים להניח את מזוודתי בעגלה ולהחליף את השוורים בסוסים, והבטתי בפעם האחרונה למטה אל העמק — אך הערפל הכבד, שהגיח גלים-גלים מן הנקיקים, כבר כיסה אותו כליל, ושום קול לא הגיע משם לאוזנינו. האוֹסֶטים הקיפו אותי ברעש גדול ודרשו "בשביל וודקה"; אך הקפיטן גער בהם בקול מאיים כל כך, שהם התפזרו בן-רגע.

1. גרוּזיה הוא שמה הרוסי של גאורגיה. כך היא נקראת בטקסט של לרמונטוב, ולא ראיתי מקום להזדקק לשם שנהיה מקובל היום מחוץ לרוסיה.
2. אוֹסֶטים — עם קטן בהרי קַווקאז.
3. נהר גדול בגרוּזיה.
4. וֶרְסְטָה — מידת-אורך רוסית ישנה, 1.066 ק"מ.
5. קַבָּרְדָה — מחוז בצפון הקווקאז.
6. הכוונה לאלכסיי פטרוביץ' יֶרמוֹלוֹב, הגנרל הרוסי שכונן את שלטון רוסיה בקווקאז והיה מושל גרוּזיה.
7. דרגה בצבא הצאר, מקבילה לסֶגן-משנה.