סיפור אמיתי (פרק 44)

באמצעות חברות פרטיות שמניותיהן מוחזקות הרחק מן העין הציבורית, שבראשן עומדים קצינים בכירים מאוד שפרשו מן השירות הפעיל, או מנכ"לים לשעבר של משרדי ממשלה, או יועצים כלכליים או משפטיים שלמדו את כל מה שהם יודעים בפרוזדורי-השלטון, נשמרת העוצמה הכלכלית של האליטה השלטת במדינת-ישראל. חברות אלה עוסקות בכל מה שמניב תגמולי-עתק. הן מוכרות ידע ביטחוני ונשק - ועוד כיוצא באלה. היתרים לעסוק בכך הן לא מתקשות לקבל מאלה שנותרו בתפקידיהם הרשמיים במשרדי הממשלה השונים. החברים שבפנים עוזרים לחברים שכבר יצאו כדי שבבוא היום גם הם יוכלו להצטרף לאלה שכבר יושבים על ערימות-ענק של מזומנים. כך עובדת השיטה לשימור השיטה.

החברות האלה מחזיקות, בין השאר, גם במכרות-יהלומים באפריקה, במקומות שבהם העובדים משועבדים למעסיקיהם עד מוות. תוצרתם של עובדים אלה נחשבת לפסולה במדינות רבות. יהלומים שמופקים בצורה כזאת נקראים יהלומי-דמים, שכן תמורתם משמשת לרכישת נשק הנמסר לידי ברוני-פשע מקומיים ביבשת אפריקה ובמקומות אחרים בעולם. חלק מהם, אגב, מטייקוני-הרשע האלה, הופכים ברבות הימים לנשיאים במדינתם, או לשרים בכירים, אם הם לא נרצחים בדרך לצמרת, מה שהופך את הקשרים איתם, לעתים, בשלבים יותר מוקדמים, להרבה יותר כדאיים.

תמר, כמו אימא שלה, אף פעם לא ממש התעניינה בעיסוקיו של אביה. היא הכירה חלק מחבריו. בעיקר את אלה שהיו מגיעים מעת לעת לביתם למפגשי-רעים כדי לשיר שירי-רעות בצוותא ולחזור ולגלגל בפעם המי-יודע-כמה סיפורים מן העבר.

עם כמה מהם היא אפילו הייתה בידידות גדולה. על ברכיהם של חלקם היא ישבה בילדותה. היותר מקורבים לאביה היו מביאים לה מתנות מחו"ל.

הם היו אנשי-שיחה נעימים מאוד. רגישים, על-פי הגדרתם-הם, למצוקותיהם של אחרים. הם היו מעודני-הליכות בשעה שהם הילכו בפרוזדורי השלטון אינטליגנטיים באורח מדהים. מרובי-ניסיון שהם צברו בשנות-חיים עמוסי-הרפתקאות.

הם ידעו גם כיצד לנווט את חייהם כך שלא יחסר להם דבר ממנעמי העולם, תוך שהם יודעים לעשות את ההפרדה המתבקשת בין חייהם בביתם, בחיק משפחותיהם, לבין עיסוקיהם מחוץ לבית.

מרציאנו, שהצליח למרפק לעצמו שביל-צר לכמה מן העסקים האפלים-למחצה שבהם עסקו החברים של אבא של תמר, אהב את כל מה שהוא מצא בחוגים האלה.

"הכל כמו בעולם שלנו", הוא סיפר ליעלה, "אבל בהיקפים הרבה יותר גדולים. העוצמות הן שונות. התחכום הוא אחר לגמרי. ואם נתפסים, תמיד משרד-החוץ נחלץ לעזרה. המשטרה לא מגיעה לפינות האלה". יעלה אף פעם לא הגיבה לדברים שנלחשו על אוזנה. היא תייקה אותם באחד מתאי-הזיכרון שלה כדי לשלוף פרט זה או אחר בעת שיהיה צורך בכך. כך היא נהגה עם פרטים רבים שהיא ליקטה במהלך חייה.

דני בן-אור, עורך דין, שהוא גם טוב וגם פגיע, התאים למרציאנו. "שילוב מנצח", קבע מרציאנו באוזני אשתו. "החברים של אבא של תמר לא יתנו לדני ליפול".

בכך, משום-מה, מרציאנו האמין, מבלי לדעת, כמובן, על שיקולים רבים אחרים, שעלולים לטרפד הנחת-יסוד זאת.

יעלה חשבה אחרת. האינטואיציה הנשית שלה הוליכה אותה לכיוונים אחרים.

כמי שבאה מתרבות אחרת, ששם מנצלים, וזורקים, בלי שום נקיפות מצפון, היא לא הייתה לגמרי בטוחה שהחברים של אבא של תמר, או אבא של תמר, הוא-עצמו, ייחלצו לעזרתו של דני. ההרגשה הפנימית שלה אמרה לה שלא זה מה שיקרה.

להערכתה, אבא של תמר אפילו ישמח אם דני ייעלם מחייה של בתו. היא אמרה את זה לבעלה שלא אהב לשמוע את הערכתה זאת. הוא דווקא בא מתרבות אחרת - אם אפשר להכתיר מנהגים של עולם הפשע בשם 'תרבות' - שבה נאמנות לחברים או לבני-משפחה היא ערך עליון. לא בוגדים בחברים - ולא נוטשים בני-משפחה.

מרציאנו רצה את דני בטופ; במקום שבו הוא נשוי לבתו של מי שיש לו אפשרות להתקשר למשרד ראש הממשלה - ולבקש לדבר עם מי שיושב על כס ראש הממשלה. הוא לא רצה שהוא ייזרק בחזרה אל אותם ביבים שמהם הוא יצא בדי-עמל. יעלה, כמי שכבר הרגישה שחיי-הנישואין של דני הם על סף סיום ושאין שום סיכוי לשיקומם, ראתה סוף אחר.

היא לא ידעה, כמובן, יותר מדי פרטים - אבל היא הייתה בטוחה שהשבר הזה, בין בני הזוג, בלתי ניתן לאיחוי. בדיעבד, התברר שדווקא יעלה צדקה בהערכותיה, אם כי באותו השלב זה כבר לא היה חשוב; הרצל מרציאנו ואשתו כבר נמצאו במקום אחר. רחוק מאוד מן הסחי שעמד לבלוע אותם.

אולם בזמן אמת, כאשר יעלה קבעה את מה שהיא קבעה באוזני בעלה, היא התבססה, בעיקר, על ההנחה שדני לא היה מגיע לאותה דירת-מסתור שאחריה הם עקבו, אם יחסיו עם אשתו היו במישור אחר. זה לא היה, כמובן, לגמרי נכון. זה גם היה פשטני מדי. כל פסיכולוג מתחיל היה יכול להסביר לה למה גברים כאלה, לא תמיד מגיעים למקומות הללו בגלל שבר בחיי-הנישואין שלהם.

עובדה היא, שגברים מגיעים, לעתים, לסוג כזה של בילויים, לא בגלל קשר רופף עם נשותיהם.

אבל יעלה לא הייתה צריכה להרחיק לכת עד כדי כך; אם היא הייתה יודעת כיצד בעלה מתבונן בתמונות שהגיעו לידיו מדירת-המסתור, ואילו מחשבות עולות בראשו באותה העת, היא הייתה, אולי, מגיעה למסקנות אחרות גם לגבי דני.

אם כי, צריך לומר, שבגדול היא צדקה לגבי עתיד נישואיו של דני לתמר - אבל לא מהסיבות שהיא מנתה לעצמה. היא פשוט לא ידעה שתמר עמדה בפני חידוש קשר מאוד משמעותי בחייה; אף זאת ללא כל קשר למה שדני עושה בלילות שבסיומם הוא מגיע הביתה רק לפנות בוקר מרוט ומותש.

לדידה של תמר, קשר הנישואין הסתיים הרבה לפני שבעלה החל להגיע בדירת-המסתור כדי לממש פנטזיות מיניות שיובאו מתרבויות אחרות.

דני, מסיבותיו-הוא, החל להתעניין במה שהוא קיבל באותה דירת-מסתור, ללא שום קשר לתמר. הוא ראה במה שהוא מצא שם, אמצעי נוח, מאתגר, לא-רגיל, לברוח אל מחוזות לא-מוכרים.