בכניסתך למקום היית מוצא בפנים מרחב מלבני סתמי, אקראי, חמים במקצת אחרי הטפטוף המתמשך של ליל החורף, וספוג אבק חום-כתום דק ששרה על הכל. המקום היה מעוצב בצורת בית פשוט שילדים מציירים. שלוש קבוצות אברים שחומים מנוקדים בנחושת קיבלו דגשים עמומים מאלומות אור שבקעו מדלי מנוקב חורים, מלא חומר פחמני זוהר ומכוסה יריעת ברזל בצורת מנהרה. שני גברים, מן הסתם זוטרים יותר בסולם הדרגות, כרעו על הרצפה לצד מחתת הגחלים ששימשה כתנור מאולתר לחימום החדר. ארבעה, שניים בכל פינה של הבקתה, השתוחחו על שולחנות בתנוחות שביטאו אדישות מופלגת. משוליה העליונים של מקבילית הדלת האפלולית נשרו בלי הפוגה טיפות לחלוחית מצטברת במקצב קבוע, כמו אות מוזיקלי של מטרונום. שני הגברים הכורעים על עקביהם מעל התנור - הם היו פעם כורים, לפני שכל זה החל - החלו לדבר ביניהם בניב מתנגן, בקושי נשמע לאוזן. שיחתם המהוסה התנהלה במין חדגוניות שטוחה נטולת חיים. למקשיב מן הצד זה היה נשמע כאילו האחד מספר לרעהו סיפורים מתמשכים לאין קץ כשבן-שיחו מביע את הבנתו או אהדתו בנהמות עמומות מעולם החי.
הבזק אש כיריעה ענקית רבת-הוד מילא את עיגול האופק השחור והרעים אל הקרקע. אינספור פיסות של יריעת מתכת ענו ושילשו, "פָּאק. פָּאק. פָּאק". כעבור דקה רעדה דלת החמר של הביתן הקטן, תופי האוזניים התקערו פנימה, וחזית קול מוצקה כנד אדירים ניתכה סביב על עולם ומלואו, עם הדי הדף כבירים שהדפו את הגברים שבפנים לימין, לשמאל, או למטה לעבר השולחנות, וקולות פיצוח כמו להבות לוחשות על בולי עץ גדולים שהפכו לרקע הקבוע של הלילה. שפתותיו של אחד משני הגברים על הרצפה שיקפו את אור הגחלים בעודו רוכן עליהם, ונראו מלאות ולוהטות, אדומות כשני, בעודו מוסיף להכביר מילים בדיבורו המתנגן...
שני הגברים על הרצפה היו כורים וֶלְשִׁים. אחד מהם בא מעמק רוֹנְדָה, והיה רווק. השני, מפונטרדולה, היה נשוי, בעל מכבסה שוויתר על ירידה למחתרת [1] זמן קצר לפני המלחמה. השניים ליד השולחן מימין לדלת היו רבי–סמלים. האחד בא מסָפוֹק והיה איש צבא הקבע עם ותק של שש עשרה שנים כסמל בגדוד בקו החזית. השני היה קנדי ממוצא אנגלי. שני הקצינים בפינה האחורית השנייה של הבקתה היו סרנים: האחד קצין סדיר צעיר יליד סקוטלנד שלמד באוקס
פורד, והשני, קרוב לגיל העמידה וכבד–גוף, בא מיורקשייר, ושירת בגדוד מיליציה בלתי סדיר [2]. אחד החיילים על הרצפה היה נרגז ומלא חמה משום שהקצין הבכיר סירב לאשר לו חופשה כדי לנסוע הביתה ולראות מדוע אשתו, שמכרה את המכבסה שלהם, לא קיבלה עדיין את דמי הרכישה מן הקונה. השני חשב על פרה.
נערתו, שעבדה בחווה הררית מעל קרפילי, כתבה לו על פרה משונה: הולשטיין שחורה-לבנה [3] בלא ספק פרה משונה. הרב-סמל האנגלי היה מודאג עד דמעות כמעט מהתאחרות בואם של המגויסים החדשים. יעברו תריסר לילות לפני שיוכלו להצעיד אותם מכאן. זה לא בסדר, להחזיק אנשים במצב הזה. האנשים לא אוהבים לשבת ולחכות בלי תוחלת. זה מעורר בהם חוסר נחת ומרירות. הם לא אוהבים את זה. הוא היה יכול לראות מדוע האפסנאי לא מצליח לשמור על מלאי הנרות למנורות המכוסות. ההמתנה גורמת לאנשים עצבנות ותסכול. בקרוב יצטרכו לאכול ארוחת ערב כלשהי. המפקד לא יאהב את זה. הוא ירטון לא מעט כשיצטרך להוציא הזמנות לארוחות ערב. אם כי יש להודות, למען ההגינות, שזה יחסל את ההקצבה שלו. אלפיים תשע מאות תשעים וארבע ארוחות ערב במחיר פני וחצי כל אחת. אבל זה לא בסדר להשאיר את האנשים ערים עד חצות בלי ארוחת ערב. זה עושה אותם ממורמרים כשהם עולים לקו בפעם הראשונה, מסכנים שכמותם.
הרב-סמל הקנדי היה מודאג בקשר לפנקס בכריכת עור חזיר. הוא קנה אותו במחסן התחמושת בעיר. הוא דמיין את עצמו שולף את הפנקס במסדר, לקרוא מתוכו נתונים כלשהם לשליש. זה ייראה הדור מאוד במסדר, כשהוא עצמו עומד גבוה וזקוף.
הוא לא הצליח לזכור אם שם את הפנקס בתרמיל לפני צאתו. זה לא נמצא עליו. הוא גישש בכיסי מקטורנו, השמאלי והימני, ובכיסי חולצתו, השמאלי והימני, ובכל כיסי המעיל העליון שהיה תלוי על מסמר במרחק הושטת יד מכיסאו. הוא לא היה בטוח שהאיש ששימש כמשרתו האישי ארז את הפנקס עם שאר חפציו, אם כי הצהיר שכן. זה היה מרגיז ביותר. הארנק הנוכחי שלו, שנקנה באונטריו, היה תפוח וחצוי. הוא לא אהב להוציא אותו כשנדרש לשלם לקציני הצבא האימפריאלי. זה נתן להם מושג כוזב לגבי החיילים הקנדיים. מתסכל ביותר. באזרחות הוא היה כרוז של מכירות פומביות. הוא הסכים שבקצב הזה תהיה השעה אחת וחצי לפני שיגיעו לתחנה ויעלו על הרכבת. אבל זה היה מתסכל מאוד לא להיות בטוח אם הפנקס נארז או לא. הוא דמיין את עצמו עושה רושם טוב במסדר, ניצב זקוף וגאה, שולף את הפנקס לקרוא מתוכו נתונים כלשהם כשהשליש מבקש אותם. הוא הבין שהשלישים כאן הם עכשיו קציני הצבא האימפריאלי, מרגע שהם על אדמת צרפת. זה היה מתסכל ביותר.
קול התרסקות אדיר אמר דברים בעלי אינטימיות בלתי נסבלת לכל אחד מהאנשים, ולכולם כגוף אחד. אחרי נפיצתו הקטלנית נדמו כל שאר הקולות כדממה מקיר תזעק לאוזניים שהדם פעם בהן בהולם עז. הקצין הצעיר קם בתנופה על רגליו ואחז בחגורו המורכב התלוי ממסמר. המבוגר יותר, מעבר לשולחן, שמוט לצד על השולחן, הושיט יד אחת בתנועה יורדת. הוא היה ער לכך שהצעיר ממנו בשנים, שהיה הקצין הבכיר יותר, יוצא מדעתו ועומד לפני התקף של אי-שפיות. הצעיר, מותש עד אפיסת כוחות, אמר לרעהו מילים חריפות, פוגעות, בלתי נשמעות לאוזן. המבוגר אמר אף הוא מילים קצרות וחריפות, גם הן בלתי נשמעות, והמשיך את התנועה היורדת של ידו מעל השולחן.
הרב-סמל האנגלי המבוגר אמר לצעיר ממנו שסרן מקנזי נכנס שוב לאחד מהתקפי הטירוף שלו, אבל דבריו נבלעו ברעש, והוא ידע את זה. הוא הרגיש בלבו האימהי שנכמר באותו רגע על אלפיים תשע מאות תשעים וארבעה עולליו הרכים צורך, כמו לאות נכמרת, לפרוש את רגשי האימהות של תפקידו על הקצין הצעיר. הוא אמר לקנדי שסרן מקנזי שיוצא זמנית מדעתו הוא הקצין הטוב ביותר בצבא הוד מלכותו, אבל הוא עומד לשים את עצמו ללעג. הקצין הטוב ביותר בצבא הוד מלכותו. אין טוב ממנו. זהיר, פיקח, אמיץ, גיבור בן-חיל אמיתי. מתחשב באנשיו בקו החזית. לא היית מאמין. הוא הרגיש במעורפל שזאת טרחה מייגעת לשמש אם לקצין. לטר"ש או לסמל צעיר שמתחיל לרדת מהפסים היית יכול למלמל מתחת לשפמך כמה הצעות לסדר. אבל לקצין עליך לומר דברים בעקיפין. זה לא פשוט. תודה לאל שיש להם עזרה קרת-רוח ואמינה בדמותו של הסרן השני. מבוגר ובר–סמכא, כמאמר הפסוק.
דממת מוות השתררה בצריף.
"איבדנו את ה..." קולו של הרץ מרונדה נשמע ברור עד כאב. אורות בוהקים ריצדו מעל גמלוני צריפים שנראו מבעד לפתח. "זה לגמרי מיותר, לעזאזל", התלונן ידידו מפונטרדולה בניב המתנגן שלו. "אני לא מבין למה אורות הזרקורים המזוינים צריכים להאיר אותנו כך שכל המטוסים הגרמניים הארורים יראו אותנו. אני רוצה לראות שוב את הבית הקטן בכפר שלנו בוולש, אם הם לא רוצים".
"תפחית קצת מהקללות, אפס–תשע מורגן", אמר הרב–סמל.
"אני אומר לך", המשיך אפס–תשע מורגן ואמר, "זאת הייתה פרה משונה ביותר. הולשטיין שחורה-לבנה היא הייתה".
דומה שהקצין הצעיר ויתר על הקשבה לשיחה. הוא השעין את שתי ידיו על השמיכה שכיסתה את שולחן וקרא:
"מי אתה שתיתן לי פקודות? אני בכיר ממך. מי לעזאזל... בשם אלוהים, מי לעזאזל... איש לא ייתן לי פקודות..." קולו דעך חלושות בחזהו. הוא חש את נחיריו מורחבים שלא כמנהגם כך שהאוויר הנכנס אליהם היה קר. הוא הרגיש שאיזו קנוניה מסובכת כנגדו רוחשת סביבו. הוא קרא, "אתה והגנרל הסרסור הארור שלך!" הוא השתוקק לשסף כמה גרונות בסכין החפירות החדה שלו. זה היה מסיר מעט מן המשא שעל חזהו. ה"שֵׁב" שבא מהדמות הכבדה הצנוחה מולו שיתק את אבריו. הוא הרגיש שנאה שלא תיאמן. לו רק היה יכול להושיט את ידו אל סכין החפירות שלו ו...
אפס–תשע מורגן אמר, "שמו של המנוול שקנה את המכבסה הארורה שלי הוא ויליאמס. לו הייתי חושב שזה אוונס ויליאמס מקאסל גוך הייתי עורק לאלתר".
"היא שונאת את העגל שלה," אמר האיש מרונדה. "ולפני שאתה מספיק לומר..." שניהם לא הקשיבו כלל לשיחת הקצינים. קצינים מדברים על עניינים שאין בהם עניין. מה יכול לגרום לפרה לשנוא את העגל שלה? שם מאחורי קרפילי, על ההרים? בבוקר סתווי כל צלע ההר מכוסה רשתות עכבישים. הן מזדהרות בשמש כמו צמר זכוכית. הפרה הסתכלה עליהן יותר מדי, מן הסתם.
הסרן הצעיר הרכון על השולחן פתח בטיעון ארוך בדבר בכירות יחסית. הוא התווכח עם עצמו, מייצג את שני הצדדים בדיבור מהיר להפליא. הוא עצמו הגיע לכאן אחרי גלובלט. השני, רק כעבור שנה. נכון אומנם שהשני הוא המפקד הקבוע של המחנה, והוא עצמו סופח ליחידה רק לצורך מנות קרב ומשמעת. אבל זה לא כולל פקודות לשבת. מה לעזאזל, הוא רצה לדעת, השני מתכוון בכך? הוא התחיל לדבר בקצב עוד יותר מהיר על מעגל. כשההיקף יושלם על-ידי התפרקות האטום, העולם יגיע אל קצו. בסוף המילניום לא יהיה מתן פקודות או קבלתן. כמובן, עד אז הוא יציית לפקודות.
הקצין המבוגר יותר, עם עומס הפיקוד על יחידה בעלת גודל בלתי סביר, עם מפקדה מאולתרת מקצינים זוטרים חסרי תועלת שמתחלפים בהתמדה, עם מש"קים שאינם מוכנים לעבוד, עם חיילים מן השורה שכמעט כולם בני מושבות שאינם מורגלים להסתדר בלי דברים, ועם מפקד אפסנאות שבהיותו מיושן בגישתו סבור שהמחסן שייך בלעדית ליחידה בריטית סדירה ומסתייג מאספקת ציוד כלשהו, כשהקשיים המעשיים של חייו היומיומיים כבר נערמים עליו, עם כל מיני צרות פרטיות. רק לאחרונה השתחרר מבית חולים. הצריף המאולתר שבו השתכן, שנלקח בהשאלה מקצין רפואה של בסיס האספקה שיצא לאנגליה לחופשה, היה מחניק מחום כשתנור הפרפין פעל, וקר ולח באופן בלתי נסבל בלעדיו. המשרת האישי שקצין הרפואה השאיר אחריו כממונה על הצריף נראה שוטה גמור. הפשיטות האוויריות של הגרמנים נעשו לאחרונה בלתי פוסקות. המחנה היה מלא אנשים בצפיפות של סרדינים.
למטה בעיירה לא היית יכול לנוע ברחובות. חוליות הגיוס הצטוו להשאיר את אנשיהן במידת האפשר מחוץ לטווח ראייה. המגויסים היו אמורים להישלח רק בלילות. אבל איך אפשר לשלוח מגויסים בלילה כשכל עשר דקות יש לך שעתיים של האפלה בגלל פשיטה אווירית? על כל מגויס היו תשעה קובצי מסמכים ותוויות שצריכות להיחתם על-ידי קצין. מן הראוי היה לתעד כהלכה את המגויסים המסכנים. אבל איך הם אמורים לעשות את זה? היו לו אלפיים תשע מאות תשעים וארבעה אנשים לשלוח באותו לילה, ותשע פעמים אלפיים תשע מאות תשעים וארבעה הם עשרים ושישה אלף תשע מאות ארבעים ושש. בפיקוד לא הסכימו או לא יכלו לתת לו מכונה לניקוב דסקיות משלו, אבל איך נשק האפסנאות אמור לנקב חמשת אלפים תשע מאות שמונים ושמונה דסקיות זיהוי נוסף על תפקידיו הרגילים?
הסרן השני המשיך לברבר מולו. טייג'נס לא אהב את הדיבורים שלו על המעגל ועל המילניום. אם יש לך מעט בינה בקודקודך אתה נכנס ללחץ לשמע דיבורים כאלה. זה עשוי להעיד על תחילתו של טירוף ממשי, מצב מסוכן בעליל. אבל הוא לא ידע דבר על האיש. הוא היה יותר מדי שחום ונאה, יותר מדי נלהב, קרוב לוודאי, על פניו, מכדי להיות קצין סדיר טוב. אבל הוא בוודאי קצין טוב; הוא ענד את עיטור השירות עם מדליה נוצצת וסרט של שירות זר כלשהו. והגנרל אמר, בתוספת פיסת מידע מוזרה כלשהי, שהוא היה איש 'הפרס המיוחד ללטינית מטעם סגן הנשיא [4]. הוא תהה אם גנרל קַמְפִּיוֹן יודע מהו 'הפרס המיוחד ללטינית מטעם סגן הנשיא'. קרוב לוודאי לא ידע, אלא רק התהדר בפיסת המידע, כמו תכשיט נוצץ שראש שבט פראי עונד לראווה, כדי להראות שהוא, גנרל לורד אדוארד קמפיון, הוא איש תרבות. אין לדעת היכן תפרוץ גאוות החינם של אנשים כמותו.
ובכן, האיש הזה היה כהה ונאה מכדי להיות קצין טוב, ובכל זאת היה קצין טוב. זה הסביר את הדבר. הדחקת הלהט הרגשי העמוק היא שעושה אותם מטורפים. הוא היה בוודאי פיכח, ממושמע, סבלן ומודחק לגמרי מאז 1914 על-רקע אש תופת, מהומות, דם, בוץ, פחיות שימורים ישנות... ואכן, הקצין המבוגר ראה בעיני רוחו את הצעיר ממנו כמו בדיוקן אמן בגודל מלא מסיבה כלשהי עם שתי רגליו נטועות בפישוק איתן על-רקע מרבד קיר רקום עם להבות אש ועוד אחד עם דם. הוא נאנח קמעה. אלה היו חייהם של כל אותם מיליונים.
הוא ראה לנגד עיניו את המגויסים שלו: אלפיים תשע מאות תשעים וארבעה איש שהוא פיקד עליהם זה יותר מחודשיים — פרק זמן ממושך יחסית לסוג זה של חיים — אנשים שהוא ורס"ל קָאוּלִי השגיחו עליהם במידה רבה של עדינות, תוך הקדשת תשומת לב לשמירה על המורל של האנשים, ערכי המוסר, כפות הרגליים, מערכת העיכול, קוצר הסבלנות, כמיהתם לנשים... הוא דימה לראותם משרכים דרכם על פני חלקת ארץ רבה, הראש מורכן אט–אט, כמו שרואים בגן החיות נחש ענק מחליק לאטו אל תוך מֵכל המים שלו, בטור מתפתל לאורך אותו מחסום בלתי עביר הנמתח מעמקי האדמה עד פסגות הרקיעים.
עצבות אינסופית, אנדרלמוסיה רבתי, שיגיונות לאינספור, נוכלויות בלתי פוסקות. כל האנשים האלה ככלי משחק בידי האינטריגות הציניות והבלתי אכפתיות אשר קושרות במסדרונות הארוכים עלילות שלא באו אלא לענות ולייסר את לב העולם. כל אותם אנשי צעצוע; כל אותם ייסורים המשמשים חומר לביטויים ציוריים לשלבם בנאומי פוליטיקאים נעדרי לב או אפילו אינטליגנציה. מאות אלפי אנשים מיטלטלים אנה ואנה על מרחבי הבוץ החומים של אמצע החורף. בשם אלוהים, כאילו היו אגוזים שנקטפו בפיו של עורב הנחלים והושלכו מעבר לכתף ככלי אין חפץ בו. אבל הרי מדובר בבני אדם, לא סתם אוכלוסיות נטולות פנים ושם. בני אדם שמישהו דואג להם, מישהו אוכל את הלב בגינם.
כל אחד עם עמוד שדרה, ברכיים, מכנסיים, כותפות, רובה, בית, תשוקות, ניאופים, שתיות לשכרה, ידידים לבירה, תמונת עולם כלשהי, יבלות, מחלות תורשתיות. בעל מכולת, חלבן, בעל דוכן עיתונים, ילדים קטנים, אישה פרוצה. כל אותם חוגרים בני בלי שם, כל אותם קצינים זוטרים מסכנים. אלוהים יעזור להם.
אנשי 'הפרס המיוחד ללטינית מטעם סגן הנשיא'. דומה שאיש הפרס המסכן המסוים הזה התנגד לרעש. היה עליהם לשמור על שקט במקום למענו. אם כי בשם אלוהים, הוא צדק בהחלט. המקום נועד לשקט ולהכנה מסודרת של בשר לבית המטבחיים. מגויסים! בסיס הוא מקום שבו אתה יכול לשקוע בהגות שקטה, אולי גם להתפלל. מקום שבו החייל הבריטי יכול לכתוב בניחותא את מכתביו האחרונים הביתה ולתאר איך הפגזים שורקים בלילות.
אבל להציב מיליון וחצי אנשים בסביבת העיירה הקטנה הזאת זה כמו לשים במלכודת עכברושים פיתיון בצורת נתח גדול של בשר מרקיב. המטוסים הגרמניים הריחו אותם ממרחק מאות קילומטרים. הם היו יכולים לגרום שם נזק רב יותר מאשר לו הפציצו במרוכז רובע בלונדון. וההגנה האווירית הייתה ממש בדיחה: בדיחה משוגעת. אלפי קליעים שנהדפו מכל סוג של כלי טיס, כמו תלמידי בית ספר שמיידים אבנים על עכברושים שוחים בנחל. כמובן, אנשי ההגנה האווירית המיומנים והמאומנים ביותר הוצבו סביב הערים הגדולות. אבל זאת לא הייתה בדיחה מבחינתם של הסובלים.
דיכאון כבד ירד עליו. חוסר האמון בממשלה מבית שהורגש בשלב זה בחלק ניכר של הצבא הפך לכאב פיזי ממש. כל הקורבנות העצומים האלה, אוקיינוס הסבל הנפשי, הוקדשו כולם למטרת קידום שאיפותיהם הפרטיות הקטנוניות של אנשים שנראו כננסים על-רקע מרחבי הנופים והכוחות האדירים בשטח. היו אלה דאגותיהם של כל אותם מיליונים המבוססים בבוץ החוּם שהדאיגו אותו. הם עלולים למות, הם עלולים להיטבח במאות אלפיהם בבית המטבחיים ההמוני הזה. אבל להיטבח בלי חדווה, בלי ביטחון, במצח קודר ומיוסר, בדיכאון כבד; בלי סדר ומשטר.
הוא לא ידע דבר, בעצם, על הקצין העומד לפניו. מסתבר שהאיש עצר לקבל תשובה לשאלה כלשהי. איזו שאלה? לטייג'נס לא היה כל מושג. הוא לא הקשיב. שתיקה כבדה נפלה בביתן. הם פשוט המתינו. האיש אמר בנימה רווית שנאה:
"ובכן, מה בקשר לזה? זה מה שאני רוצה לדעת!"
טייג'נס המשיך לחשוב. יש סוגים רבים ושונים של שיגעון. איזה סוג הוא זה? האיש לא היה שתוי. הוא דיבר כמו שיכור, אך לא היה שתוי. כשהורה לו לשבת טייג'נס פשוט ניסה את מזלו. יש משוגעים שמגיבים כבמטה קסם לפקודה צבאית מתוך תת–מודע רגעי צלול למחצה, מכוח הרגל מוכני שנטבע והשתרש בהם. טייג'נס נזכר כיצד נבח פעם "אחורה פנה!" לעבר מטורף מסכן במחנה כלשהו בבית, והאיש, שדהר כחץ שלוח על פני אוהלו, מנופף בחנית כשרודפיו חמישים מטרים מאחוריו, עצר במקום ופנה לאחור ברקיעה צבאית של זקיף. בהֵיעדר אמצעי אחר לרשותו ניסה עכשיו אותה תחבולה על המטורף הזה שלפניו. מסתבר שהדבר לא פועל תמיד באותה מהימנות. הוא הסתכן בשאלה:
"מה בקשר למה?"
האיש אמר בנימה כמו אירונית, "מסתבר שלא הייתי ראוי להקשבה מצד הוד מעלתך. אמרתי, 'מה בדבר הדוד הנאלח שלי?' ידידך המסואב".
טייג'נס אמר, "הגנרל הוא דוד שלך? גנרל קמפיון? מה הוא עשה לך?"
הגנרל שלח את האיש הזה אליו עם פתק בו ביקש ממנו, טייג'נס, לשים עין ביחידה שלו על בחור טוב מאוד וקצין ראוי להערכה. הפתק היה בכתב ידו של הגנרל, והכיל מידע באשר לכישוריו ההשכלתיים של סרן מקנזי. נראה לטייג'נס מוזר שהגנרל טורח טרחה כה רבה בקשר למפקד מחלקת רגלים מן השורה. איך האיש היה יכול להגיע באופן כזה לידיעתו? כמובן, קמפיון היה אדם בעל טבע טוב וחביב, ככל אדם אחר. אם אדם רפה שכל למחצה שעברו מעיד עליו שהוא אדם טוב מאוד הובא לידיעתו, קמפיון היה עושה מה שהוא יכול למענו. וטייג'נס ידע שהגנרל רואה אותו, את טייג'נס, כטיפוס למדני שאפשר לסמוך עליו שידאג לאחד מבני חסותו. מן הסתם קמפיון סבר שאין להם עבודה לעשות ביחידה, והם עשויים להפוך לאגף מאולתר לטיפול בחולי נפש. אבל אם מקנזי הוא אחיינו של קמפיון, זה מסביר את העניין.
המטורף קרא, "קמפיון, דודי? הרי הוא הדוד שלך!"
טייג'נס אמר, "לא, הוא אינו דודי". הגנרל לא היה אפילו קרוב משפחה שלו, אלא היה במקרה סנדקו של טייג'נס וידידו הוותיק ביותר לשעבר של אביו.
האיש השיב, "אם כך, זה משונה ביותר. חשוד ביותר. למה שהוא יגלה בך עניין אם אינו דודך המזוהם? אתה לא חייל, אתה לא סוג של חייל. שק אוכל, זה מה שאתה נראה". הוא עצר, והמשיך במהירות רבה, "אומרים במפקדה שלאשתך יש אחיזה כלשהי בגנרל המגעיל. לא האמנתי שזה נכון. לא האמנתי שאתה טיפוס מהסוג הזה. שמעתי עליך הרבה".
טייג'נס צחק לטירופו של האיש. ואז, באפרוריות החומה של אותו ביתן אפלולי ומשמים, חלפה בגזרתו הכבדה מדקרת כאב בלתי נסבלת אותו כאב מציק שמסֵבוֹת חדשות מהבית לאותם אנשים נואשים הרתוקים לחזית, הכאב שמסֵבִים אסונות המתרחשים באפלה ובמרחק.
אי-אפשר לעשות דבר לשכך או להקל את הכאב. היופי הבלתי רגיל של האישה ממנה הופרד - שכן היא הייתה יפה באופן יוצא מגדר הרגיל - עשוי היה לחולל סביבה שערוריות שהגיעו עד מטהו של הגנרל, שהיה סוג של מפלגה משפחתית. עד כה, בחסד האל, לא התחוללו שערוריות כלשהן. סילביה טייג'נס הייתה בוגדנית עד העצם, בצורה המכאיבה ביותר. הוא לא היה יכול להיות בטוח אפילו שהילד האהוב עליו כל כך הוא שלו. זה לא היה בלתי רגיל אצל נשים מסוגה, יפות להלל - ואכזריות לא פחות. אבל מצד שני, היא הייתה מהוגנת בדרכה היהירה.
ובכל זאת, אחרי שנפרדו לפני שלושה חודשים, או כך לפחות הם חשבו, כיסתה ריקות כמעט מוחלטת את חייו הביתיים. עכשיו הופיעה לפניו דמותה כה בהירה וצלולה באפלולית החומה סביבו שהוא נרעד: גבוהה מאוד, נאווה ומצודדת מאוד, כשירה וחטובה באופן בלתי רגיל. כמו סוסה גזעית יקרת מציאות. בגלימה מוזהבת צמודה לגופה החטוב, מוארת כולה, ורעמת שערה, אף היא כאריג זהוב יקר ערך, גולשת כאשד תלתלים על אוזניה. תווי הפנים מגולפים בקו דק מאוד, השיניים צחורות וקטנות, השדיים קטנים, הזרועות דקות, ארוכות וצמודות לצד גופה. לעיניו, כשהיו עייפות מאוד, היה הכישרון הזה לשחזר מראות על הרשתית באותה חדות מופלאה, לפעמים בבואות דברים שהעלה במחשבתו, לפעמים דברים שארבו בירכתי מוחו.
ובכן, הערב היו עיניו עייפות מאוד. היא הביטה ישר נִכחה באותה עצבנות עוינת דקה מוכרת בזוויות השפתיים, כשהיא מחשבת דרך להנחית פגיעה נוראה על אישיותו השקטה. בהירות החיזיון הפכה לכחול מאיר, כמו קשת גותית קטנה, ויצאה משדה הראייה שלו ימינה.
לא היה לו מושג היכן סילביה נמצאת באותו זמן. הוא ויתר על העיון בעיתונים המאוירים שהביאו חדשות מסוג זה מהבית. היא אמרה שהיא מתכוונת לפרוש למבדד בבירקנהד, אבל הוא ראה פעמיים תצלום שלה. הראשון הראה אותה פשוט בחברתם של ליידי פיונה גרנט, בתם של הרוזן והרוזנת מאלסווטר, ולורד סווינדון, המוזכר כמועמד לתפקיד שר הפיננסים הבינלאומיים הבא - שותף חדש לעסקים. כל השלושה מהלכים ישר לעבר המצלמה בחצר טירתו של לורד סווינדון, כל השלושה מחייכים. הכתובית הכריזה על גב' כריסטופר טייג'נס כמי שבעלה משרת בחזית.
אבל העוקץ החד הפוצע בא בתמונה השנייה - בתיאור המצורף מטעם כתב העת. הצילום בעיתון הראה את סילביה עומדת לפני ספסל בפארק. על הספסל היה שרוע במבט מהצד, צוחק במלוא פיו, גבר צעיר במגבעת הדוקה שמוטה לאחור על ראשו, לסתו הבולטת מצביעה למעלה. התיאור המצורף קבע שהצילום מראה את גב' כריסטופר טייג'נס, שבעלה מאושפז בבית חולים בחזית, מספרת סיפור משעשע לבנו ויורשו של לורד בירגהם! עוד אחד מאותם בעלי עיתונים מושחתים וארסיים.
עלה בדעתו לרגע צורב אחד בעת שהביט בתמונה בעיתון שמצא באחורי חדר אוכל רעוע אחרי שיצא מבית החולים שלפי התיאור נעץ הפעם כתב העת את סכינו הארוכה בסילביה. אבל העיתונים המאוירים לא נוהגים לנעוץ את סכיניהם בנשות חברה יפות - הן יקרות מדי ללבם של הצלמים. אם כך, הייתה זו בוודאי סילביה שסיפקה את המידע. היא רצתה לעורר דעות והערות על הניגוד בין בני לוויתה הצוהלים לבעלה המאשפז בבית חולים בחזית. עלה בדעתו שהיא שלפה את גרזן המלחמה. אבל הוא סילק את המחשבה מלבו. ובכל זאת, עם המיזוג המופלא שבקרבה, בין הפן הישיר והגלוי, נטול המורא, חסר המעצורים והעכבות, הנדיב, הטוב-לב אפילו - לפן האכזרי להחריד, הדר בתוכה בכפיפה אחת, לא היה דבר שיתאים לה יותר מגילוי בוז פעיל - לא, לא בוז! שנאה צינית - לבעלה, למלחמה, לדעת הקהל... אפילו לאינטרסים של בנה! ועם זאת, חשב, המראה שראה כרגע היה מראה דמותה של סילביה כפי שניצבה כחייל במסדר, פיה נע קמעה בעודה קוראת את המספרים ליד צינורית הכספית הבוהקת במדחום.
הילד היה אז חולה בחצבת עם חום קודח שאפילו אז הוא לא העז לחשוב על השלכותיו המסוכנות. הוא היה יכול עדיין להרגיש - זה היה אצל אחותו ביורקשייר, והרופא המקומי לא היה מוכן לקחת עליו את האחריות - את להט חומו של הגוף הקטן דמוי המומיה. הוא כיסה את הראש והפנים במטלית, כי לא רצה לראות את המראה, והוריד את המשא השברירי, הלוהט, הנורא, אל פניהם הנוצצים של המים המלאים שבבי קרח. היא ניצבה בדום מתוח, שולי פיה נעים קמעה, הכספית במדחום יורדת בעודה צופה בה. ובכן, אולי היא לא תרצה, בעודה פוגעת באב, להזיק לילד באופן הרסני. שכן אין דבר נורא לילד מאם שנודעת כזונה.
רב סרן קאולי עמד ליד השולחן. הוא אמר, "האם לא כדאי, המפקד, לשלוח רץ לטבח הראשי להודיע לו שבכוונתנו להזמין ארוחות ערב למגויסים? אפשר לשלוח את הרץ השני עם טופסי 128 לאפסנאות. הם לא דרושים כאן לפי שעה".
הסרן השני המשיך לדבר בלי הפסקה - אבל על דודו האגדי, לא על סילביה. קשה היה לטייג'נס לומר מה שרצה לומר. הוא רצה שהרץ השני יישלח לאפסנאות עם הודעה שאם לא יסופקו מן המטה נרות למנורות עם כיפה לשימוש חדר המש"קים שלו עם שובו של נושא ההודעה, הוא, סרן טייג'נס, מפקד גדוד שטח 16, יביא את כל נושא האספקה לגדוד שלו עוד באותו ערב בפני מפקדת המחנה.
שלושתם דיברו בבת אחת. פטליזם כבד הציף את טייג'נס למחשבה על העקשנות שמגלה אותו אפסנאי. היחידה הגדולה ליד מחנהו הייתה יגעה מעקשנות ומהפרעות לתפקוד השוטף. היית מצפה שיגלו להיטות כלשהי להביא את אנשיו לקו החזית. שלא לדבר על כך שהאנשים נדרשים בדחיפות, וככל שרבים יותר מאנשיו ילכו לשם, רבים יותר מהם יישארו מאחור. ובכל זאת, הם ניסו לעצור את הבשר שלו, את מוצרי המזון הבסיסיים, את הכותפות, דסקיות הזיהוי, הפנקסים הקטנים של חייליו... כל עיכוב והפרעה שאפשר להעלות על הדעת, אפילו בלי שכל ישר של אינטרס עצמי! הוא הצליח גם לומר לרס"ל קאולי על-רקע השאון הכללי שהיות שדומה שהשטח נרגע, מוטב שהרס"ל הקנדי ילך לראות אם הכול מוכן להובלת המגויסים. אם השטח יישאר שקט עוד עשר דקות, יש לצפות להודעת שיבה לשגרה. הוא ידע שרס"ל קאולי רוצה לפנות את שאר האנשים מהביתן כשהסרן מתנהג בצורה כזאת, ולא ראה סיבה מדוע המש"ק המבוגר לא יקבל מה שהוא רוצה.
זה נראה כמו משרת עדין הליכות ועם זאת גברי למראה פורש בצנעה מן החדר למלא את ההוראות שניתנו לו. שפם סוס הים של קאולי ולחייו הארגמניות הופיעו לרגע ליד התנור, לוחש לאוזני הרצים, ידו מונחת באדיבות על כל אחת מכתפיהם. הרצים יצאו, הקנדי הלך. רס"ל קאולי, צלליתו הגדולה חוסמת את הפתח, סקר במבטו את הכוכבים. הוא התקשה להאמין שאותם חורי סיכה של אור שנוקבו כביכול מבעד לאותה חופה שחורה שמעליו ניבטים גם מעל הווילה שלו ושל אשתו המבוגרת באיילוורת שעל גדת התמזה מעל לונדון. הוא ידע את זה כעובדה, אך קשה היה לו לעכל אותה. הוא דימה בלבו את החשמליות עוברות לאורך היי סטריט, אשתו יושבת באחת מהן עם העיתון בסל הקלוע על ברכיה החסונות.
החשמליות מוארות וזוהרות. הוא דמיין אותה אוכלת מליחים מעושנים לארוחת הערב: עשר לאחת שזה יהיה מליח מעושן, הארוחה האהובה עליה. בתו שירתה עכשיו בחיל הנשים. קודם לכן עבדה כקופאית אצל 'פארקס', האטליז הגדול בברנט-פורד, ונראתה יפה מאחורי האשנב בתא הזכוכית שלה. כמו אחד המוצגים במוזאון הבריטי, באותם אולמות מהודרים שבהם מציגים את הפרעונים ושאר פריטים יקרים ערך ומציאות בארוניות זכוכית. מכונות דיש טרטרו כל הלילה. הוא אמר תמיד שזה כמו מכונות דיש. אלוהים, לו רק זה מה שהן היו! אבל אלה עשויים להיות המטוסים שלנו, כמובן. הוא אכל מעדן גבינה ולשי לארוחת התה.
אחרי שנותרו לאור המרצד מהתנור פחות אברים ליפול עליהם, דומה שירדה על חלל הביתן אינטימיות כלשהי, וטייג'נס הרגיש מחוזק ביכולתו להתמודד עם ידידו המשוגע. סרן מקנזי - טייג'נס לא היה בטוח שהשם היה מקנזי; זה נראה משהו בדומה לזה בכתב ידו של הגנרל - המשיך לדבר על העוולות שסבל מידי דוד אגדי כלשהו. מסתבר שבצומת חשובה כלשהי בחייו סירב הדוד להכיר בקשריו עם האחיין, ומשם צמח כל ביש המזל שפקד מאז את חייו של האחיין הנפגע.
פתאום אמר טייג'נס, "שמע, תתאפס על עצמך. מה אתה, משוגע או משהו? יצאת מדעתך, או שאתה רק מעמיד פנים?"
האיש צנח פתאום על ארגז הבשר ששימש ככיסא. הוא גמגם שאלה בנוגע למה... מה... מה התכוון טייג'נס.
"אם אתה מרשה לעצמך לאבד שליטה", אמר טייג'נס, "אתה עלול לשקוע בזה עמוק מכפי שהתכוונת".
"אתה לא רופא משוגעים", אמר השני. "אין טעם שתנסה לדבר על לבי. אני יודע עליך הכול. יש לי דוד שעשה לי תרגיל מלוכלך - המלוכלך ביותר שנעשה אי-פעם לאדם. אלמלא הוא לא הייתי כאן עכשיו".
"אתה מדבר כאילו האיש מכר אותך לעבדות", אמר טייג'נס.
"הוא ידידך הקרוב ביותר", אמר מקנזי. דומה שניסה לייצר בכוח מניע לנקמה בטייג'נס. "הוא מיודד גם עם הגנרל. גם עם אשתך. הוא מכיר את כולם".
כמה קריאות שמחה יגעות נשמעו מרחוק מצד שמאל.
"הם מדמיינים שמצאו שוב את הגרמנים", אמר טייג'נס. "זה בסדר, תתרכז בדוד שלך. רק אל תגזים בחשיבותו לָעולם. אני מבטיח לך שאתה טועה אם אתה קורא לו ידיד שלי. אין לי ידיד אחד בעולם הזה". הוא הוסיף: "אתה מגיב על הרעש? אם הוא עולה לך על העצבים, אתה יכול ללכת בצורה מכובדת לשוחה, עכשיו, לפני שזה יחמיר". הוא קרא לקאולי שבחוץ ללכת לומר לרס"ל הקנדי להחזיר את אנשיו למקלטים, אם יצאו החוצה, עד שתישמע הודעת ההרגעה.
סרן מקנזי התיישב בעגמומיות אל השולחן.
"לעזאזל עם כל זה", אמר, "אל תחשוב שאני פוחד מכמה רסיסים. עברתי שתי תקופות רצופות של ארבעה עשר ותשעה חודשים בקו החזית. הייתי יכול לצאת מהבוץ הזה בקלות. לעזאזל עם כל העסק הארור הזה. למה בן אדם אינו יכול לצרוח כמו שמותר לנערות? בשם אלוהים, אני עוד אחזיר לכמה מהם כגמולם באחד הימים האלה". "למה לא לצרוח?" שאל טייג'נס. "אתה יכול, מצדי. איש לא יטיל כאן ספק באומץ לבך".
טיפות גשם קולניות ירדו סביב הביתן. לפתע נשמעה חבטה מוכרת על הקרקע במרחק מטר מהם לערך, קול קריעה חד מעל, נקישה חדה על השולחן ביניהם. מקנזי לקח את הרסיס המעוך שנפל וסובב אותו בין האצבע לאגודל.
"אתה חושב שתפסת אותי לא מוכן", אמר בטון עוין. "אתה פיקח, לעזאזל".
שתי קומות למטה הניח מישהו לשתי משקולות של מאה קילוגרם לצנוח על שטיח חדר ההסבה. כל חלונות הבית נטרקו, ושריקות הרסיסים מילאו את האוויר. שוב השתררה דממה פתאומית מכאיבה, אחרי שכל אחד מאמץ את לבו בהכנה לשאת את הרעש. הרץ מרונדה הגיע בצעד קל עם שני נרות שמנים. הוא נטל מטייג'נס את המנורות המכוסות והתחיל להדק את הנרות לגומחותיהם בפנים, נוחר בהתמדה דרך נחיריו.
"כמעט פגע בי, אחד הפמוטות האלה", הוא אמר. "נגע בכף רגלי כשנפל. רצתי כמו משוגע. אלוהים יודע כמה רצתי, סרן".
בתוך הפגזים היה פסי ברזל עם מין חוטם רחב ושטוח. כשפגז התפוצץ באוויר נפל אותו פס ברזל לקרקע, והיות שהרסיסים האלה נפלו לעתים קרובות מגובה רב, הייתה בהם משום סכנה. האנשים קראו להם פמוטות, משום הדמיון הרב.
טבעת אור קטנה נפלה על החום הכהה של השולחן המכוסה מפה. טייג'נס הופיע בתוכה עם ראשו הכסוף, כבד גוף וסמוק, ומקנזי עם עיניו הכהות מבקשות הנקם מעל לסת בולטת. רזה מאוד, כבן שלושים.
"אתה יכול להיכנס למקלט עם חיילי המושבות, אם אתה רוצה", אמר טייג'נס לרץ. האיש השיב אחרי הפסקה למחשבה, בהיותו כבד מחשבה, שהוא מעדיף לחכות לידידו, אפס-תשע מורגן.
"עליהם לספק כובעי פח לחדר המש"קים שלי", אמר טייג'נס למקנזי. "אני מוכן להישבע ששלחו את כובעי הפח של האנשים האלה חזרה לאחסון כשסיפחו אותי לשירות, ובאותה מידה אני בטוח שיאמרו לי שאם אני רוצה כובעי פח למפקדה שלי, עליי לכתוב לַמָּטֶה באלדרשוט, או מקום בדומה לזה, כדי לקבל אישור לאספקת הפריטים".
"המפקדה שלנו מלאה גרמנים שעושים את מלאכתם של הגרמנים", אמר מקנזי בקול רווי שנאה. "הייתי רוצה להשתלח בהם באחד הימים האלה".
טייג'נס הביט בתשומת לב מסוימת באיש עם צללי רמברנדט על פניו הכהים. הוא אמר, "אתה מאמין לשטויות האלה?" הצעיר ענה, "לא. אני פשוט כבר לא יודע מה לעשות. אני לא יודע מה לחשוב. העולם רקוב..."
"העולם רקוב למדי, זה נכון," השיב טייג'נס. במוחו היגע המותש מן הצורך לטפל באינספור פרטים ארציים כמו מתן מקום לינה לאלף אנשים כל כמה ימים, ארגון נתוני מסדרים למערך כוחות מעורב מכל החילות עם אימונים מעורבים מאוד, ומאבק במפקד המשטרה הצבאית שנטר איבה גלויה כלפי כל הקנדים, הרגיש טייג'נס שלא נותרה בו סקרנות כלשהי. ועם זאת הרגיש במעומעם שבירכתי הכרתו יש לו סיבה כלשהי לנסות לרפא את החבר הצעיר הזה במעמד הבינוני הנמוך.
הוא חזר ואמר, "כן, העולם רקוב למדי, נכון. אבל לא זה טיבו של הריקבון המסוים בהקשר שלנו. אנחנו כאן בתסבוכת לא משום שיש לנו גרמנים בחדרי הקצינים, אלא מפני שיש לנו שם אנגלים. זה העטלף במגדל הפעמונים שלנו. המטוס הגרמני הזה עומד לחזור. חצי תריסר מהם".
הצעיר, רגוע קמעה אחרי שפרק מעל לבו כמה מועקות חסרות פשר למחצה, שקל את שיבת המטוסים הגרמניים באדישות קודרת. הבעיה שלו הייתה למעשה: האם הוא יכול לשאת את הרעש הארור שיתלווה לכך קרוב לוודאי? הוא היה מוכרח להכניס לעצמו לראש שזה מרחב פתוח לכל דבר ועניין. לא יתעופפו סביב שבבי אבן. הוא היה מוכן להיפגע מרסיסי ברזל, פלדה, עופרת, נחושת, אך לא משבבי אבן ארורים שיינתזו מחזיתות הבתים. השיקול הזה עלה בראשו בעת חופשתו הארורה, המזורגגת, המחורבנת בלונדון, כשמהומה כזאת בדיוק התנהלה שם... חופשת גירושים! "סרן מקנזי המסופח לגדוד התשיעי מקבל חופשה מ-14 בנובמבר עד 29 בנובמבר למטרת הוצאה לפועל של הסכם גירושים".
הזיכרון התפוצץ בתוכו כמו אחת מאותן התרסקויות ארורות עם רעש של חביות פח - זה קרה תמיד כשהמקלעים השמיעו אותו סוג של רעש חביות פח: השניים באו ביחד, הפנימי וההתרסקות בחוץ. הוא הרגיש שמכסי ארובות עומדים לנחות על ראשו. אתה מגן על עצמך בכך שאתה צועק על אידיוטים ארורים. אם הצלחת לצעוק בקול גדול יותר ממהומת התופת סביב, אתה בטוח. זה לא הגיוני, אבל זאת דרך קלה החוצה.
"בענייני מידע אין להם יתרון עלינו", ניסה טייג'נס בזהירות להמשיך לטוות את חוט השיחה, וסיכם, "אנחנו יודעים מה מנהיגי האויב קוראים במעטפות החתומות לצד ארוחת הבוקר של נקניק חזיר עם ביצה".
עלה בדעתו שזו חובתו הצבאית לדאוג לאיזונו הנפשי של חבר זה במעמד הבינוני הנמוך. לכן הוסיף לדבר, כל דיבור שגרתי שהוא, דולה ביגיעה דברים אקראיים ממוחו, רק כדי להעסיק את דעתו של הצעיר. סרן מקנזי היה קצין הוד מלכותו: רכושו, בגוף ובנפש, של המלך ושל משרד המלחמה של הוד מלכותו. הייתה זו חובתו של טייג'נס לשמר את האיש במצב שמיש ומתפקד כשם שהייתה זו חובתו למנוע הידרדרות ושחיקה בכל פריט אחר ברכושו של המלך.
זה השתמע במובלע משבועת האמונים. הוא המשיך לדבר: "קללת הצבא, בכל הקשור לארגון, הייתה האמונה הלאומית המטומטמת שלנו שהמשחק מכיל יותר משחקן אחד. זה האסון שלנו. זאת הייתה הכליה שלנו, מבחינה נפשית, כאומה. לימדו אותנו שקריקט הוא יותר מבהירות מחשבה, וכך חשב האפסנאי של בסיס הציוד והתחמושת הסמוך שהוא כובש שער אם הוא מסרב לספק לאנשיהם כובעי פח. זה המשחק! ואם אי–אלו מאנשיו של טייג'נס נהרגים, הוא מחייך ואומר שהמשחק הוא יותר מסך כל שחקניו. וכמובן, הוא הגיע לממוצע שערים עצמיים נמוך מספיק כדי לזכות בהעלאה בדרגה.
היה אפסנאי בגזרה המערבית שקיבל יותר ציונים לשבח ומדליות מכל חייל בשירות קרבי פעיל בצרפת, מן הים עד פרון, או היכן שהקווים שלנו הגיעו. הישגו היה ששדד כמעט מכל חייל בריטי אומלל בפיקוד המערבי קצבת פירוד של כמה שבועות, לטובת משלם המיסים, כמובן. ילדיהם המסכנים של החיילים התקיימו בלי אוכל וביגוד ראויים לשמם, והחיילים עצמם היו במצב של יאוש וטינה מצטברת. כל זה בא לידי ביטוי במשמעת לקויה, ובפגיעה בכושרו של הצבא כמכונת לחימה. אבל אותו אפסנאי ישב במשרדו, מתכנן את המשחק הרומנטי על טפסי הדוחות שלו עד שהגיליונות הצהובים הרחבים הבהיקו לאור מנורת הלהט. ועל כל רבע מיליון שטרלינג שהוא מחלץ מכיסם של הלוחמים האומללים", סיכם טייג'נס, "הוא מקבל אבזם חדש לסרט השירות המצטיין הרביעי שלו. המשחק, בקיצור, הוא יותר מסך כל השחקנים המשתתפים בו".
"לכל הרוחות", אמר סרן מקנזי, "זה מה שהפך אותנו למה שאנחנו, נכון?"
"כן", השיב טייג'נס. "זה הכניס אותנו לבור, וזה מה שמשאיר אותנו שם".
מקנזי ישב שמוט ראש, מביט ברוח נכאה באצבעותיו.
"אולי אתה טועה, ואולי אתה צודק", אמר. "זה מנוגד לכל מה ששמעתי. אבל אני רואה למה אתה מתכוון".
"בתחילת המלחמה", אמר טייג'נס, "היה עליי להתייצב במשרד המלחמה. מצאתי לפניי אדם יושב בחדר, ומה לדעתך הוא עשה? מה לעזאזל אתה חושב שהוא עשה שם? תכנן את טקס השחרור של אחד מגדודי קיצ'נר. אי-אפשר לומר שלא היינו מוכנים בנושא הזה לפחות. ובכן, סוף המופע היה אמור להיות כך: השליש הצבאי מעביר את הגדוד לנוח, התזמורת מנגנת את 'ארץ התקווה והתהילה,[5] ואז השליש אומר: 'לא יהיו עוד מסדרים ומצעדים.' אתה רואה כמה זה סמלי? התזמורת מנגנת את 'ארץ התקווה והתהילה,' והשליש אומר: 'עד מתי תאכל חרב? לא יהיו עוד מסדרים ומצעדים.' כי באמת לא יהיו. הלנצח תאכל חרב? לא יהיו עוד מסדרים, בהחלט לא. לא עוד תקווה, חסל סדר תהילה, הקץ למסדרים בשבילך ובשבילי. לא בשביל המדינה, לא בשביל העולם, אני מרשה לעצמי לומר. מספיק, לא עוד, סוף פסוק!"
"אני משער שאתה צודק", אמר בן שיחו לאטו. "אבל בכל זאת, מה אני עושה בכל המופע הגדול הזה? אני שונא צבא, אני שונא להיות חייל, אני שונא את כל העסק הארור הזה".
"אם כך, למה לא הלכת על הקטע המכובד, הראוותני, עטור התהילה?" שאל טייג'נס. "מסתבר שהקטע הראוותני חפץ בך. אני מתערב שאלוהים הועיד אותך למודיעין, לא לדשדוש רגליים בבוץ".
הקצין הצעיר אמר ביגיעה, "אני לא יודע. הייתי בגדוד. רציתי לעצור עם הגדוד. הייתי מיועד למשרד החוץ, אבל דודי הדפוק הביא להרחקתי משם. עברתי לגדוד. המפקד לא היה שווה הרבה. מישהו היה חייב להישאר בגדוד. לא התכוונתי לעשות את העבודה המלוכלכת, רק לקחת כל תפקיד לא מלוכלך..."
"אני משער שאתה דובר שבע שפות, וכל השאר?" שאל טייג'נס. "חמש", אמר הצעיר בסבלנות. "וקורא עוד שתיים. ולטינית ויוונית, כמובן".
גבר שחום, נוקשה, נכנס למעגל האור בצעד גאה של מסדרים, ואמר בקול רם, בנימה קשוחה:
"יש עוד הרוג". בהצללה נראה כאילו עטף מחצית מפניו ואת הצד הימני של חזהו בבד כהה. הוא פלט צחוק גבוה, עצבני. אחר כך התכופף, כמו במין קידה נוקשה, נשען, כפוף, על יריעת הברזל המכסה את התנור, התגלגל לצד ונשכב על גבו לפני רגליו של הרץ השני, הכורע ליד התנור. באור הבהיר נדמה היה כאילו נשפך דלי מלא צבע אדום מצד שמאל על פניו וחזהו של האיש. הצבע נצץ באור האש - ממש כמו צבע טרי, בעודו גולש, קולח על פניו.
הרץ מרונדה, מסומר למקומו לנוכח הגוף השרוע לפניו, לרוחב ברכיו, ישב בפה פעור, מזכיר במשהו נערה שצריכה לסרק את שערה של רעותה השכובה לפניה. האודם הסמיך התפשט על הרצפה. לפעמים רואים מים זכים מבעבעים באופן כזה על פני החול. זה הדהים את טייג'נס לראות שגוף אנושי יכול לשפוע דם באופן כזה. הוא חשב שהאיש ודאי נתון במצב של מאניה משונה, וסבור שדודו הוא ידיד שלו, של טייג'נס. לא היה לו כל ידיד לרפואה, דוד או סתם מישהו שבזמנים רגילים היה נותן לך ברצון זוג נעליים. הוא הרגיש כמו בעת שאתה חובש סוס שנפצע פציעה קשה, קולחת דם. הוא נזכר בסוס שנפצע מחתך בחזהו ודמו שתת על רגלו הקדמית כמו גרב אדומה. נערה השאילה לו את תחתוניתה לחבוש את הפצע. רגליו השתרכו לאט ובכבדות על הרצפה.
החום מן התנור להט על פניו הרכונים. הוא קיווה שלא ייאלץ להכתים את ידיו בדם, כי הדם דביק מאוד. הוא מדביק את אצבעותיך יחד ומקשה על התפקוד. אבל אולי לא יהיה דם מאחורי גבו של האיש, היכן שהשחיל את ידו. אבל ידו חשה מיד את הרטיבות הסמיכה של הגב הספוג כולו דם.
קולו של רס"ל קאולי אמר מבחוץ, "בגלר, קרא לשני סניטרים וארבעה אנשים. שני טר"שי מרפאה ועוד ארבעה אנשים". יללה ממושכת מקוטעת מילאה את חלל האוויר, מקוננת, משלימה, מתמשכת.
טייג'נס חשב, תודה לאל, מישהו יבוא וייקח מעל ידיו את התפקיד הזה. זה היה מכביד מאוד להרים את הגופה עם האש בוערת בפניו.
הוא אמר לרץ השני:
"צא מתחתיו, לעזאזל אתך! נפגעת?" מקנזי לא היה יכול להגיע לגוף מעברו השני בגלל התנור. הרץ הדחוק מתחת לגוף התרחק בתנועות קצרות מקוטעות כאילו הוא מחלץ את רגליו מתחת לספה. הוא אמר: "אפס-תשע מורגן המסכן. לכל הרוחות, לא זיהיתי את המסכן..."
טייג'נס הניח לפלג הגוף העליון לצנוח לאטו אל הרצפה. הוא היה עדין יותר מאשר לו היה האיש בחיים. כל שדי השאול התפרצו סביב בבת אחת ברעש אימים. טייג'נס דימה כאילו מחשבותיו צועקות אליו בין הדי הרעש. הוא חשב כמה אבסורדי מצדו של הטיפוס הזה, מקנזי, לדמות בלבו כאילו הוא יכול להכיר כל דוד שלו. הוא ראה בחדות רבה את פניה של נערתו, שהייתה פציפיסטית. זה הדאיג אותו שאינו יודע איזו הבעה הייתה עולה על פניה לו שמעה על העיסוק הנוכחי שלו. סלידה? תיעוב? הוא עמד כשידיו הלחות והדביקות מושטות לפנים מבין קפלי המקטורן הצבאי שלו. אולי גועל! אי-אפשר היה לחשוב ברעש הנוראי הזה. סוליות נעליו העבות התרוממו בכבדות בקול יניקה צמיגי. הוא נזכר שלא שלח רץ לברר כמה מאנשיו ירצו להשתבץ מחר בתורנות השמירה, וזה הציק לו מאוד. הוא יצטרך לעמול בלי סוף להזהיר את הקצינים שהוא מקצה למשימות.
כולם נמצאים בוודאי עכשיו בבתי בושת בעיר. הוא לא הצליח לקבוע לעצמו איך תיראה הבעת פניה של הנערה. הוא לא נועד לראות אותה שוב, אז מה זה כבר משנה, לעזאזל? סלידה, קרוב לוודאי. הוא נזכר שלא התפנה להביט איך מקנזי מסתדר ברעש הנורא. הוא לא רצה לראות את מקנזי. הוא היה משעמם. איך יביעו פניה את סלידתה? הוא לא ראה אותה מעולם מבטאת סלידה או גועל נפש. היו לה פנים שאינם מצטיינים בהבעות מיוחדות. יפים. אלוהים, איך פתאום בטנו מתהפכת בקרבו למחשבה על הנערה.
הפנים תחתיו חייכו אל התקרה - מחצית הפנים! האף היה שם, חצי מהפה, עם השיניים בוהקות בנוגה האש. מפליא באיזו חדות בהירה משורטטים האף הבולט והשיניים המשוננות בתוך כל הבלגן שמסביב. העין הביטה בעליזות בפסגת הגג הקמור של הבקתה. הלך עם חיוך על פניו. מפליא איך הבחור דיבר לפני שהלך. בהיותו כבר מת, למעשה. הוא היה חשוב כמת, בוודאי מת גמור, בעצם, כשדיבר. המילים יצאו מפיו אוטומטית עם נשיפת האוויר האחרונה מריאותיו. מעשה רפלקס, קרוב לוודאי, שלאחר מיתה. לו היה טייג'נס נותן לו את החופשה שביקש הוא היה עכשיו בחיים!
טוב, הוא צדק שלא נתן לברנש המסכן את חופשתו. ממילא מוטב לו היכן שהוא עכשיו. וגם לו עצמו, לטייג'נס. הוא לא קיבל מכתב אחד מהבית מאז שיצא הפעם לחזית. אף לא מכתב אחד. אפילו לא שמץ רכילות. או חשבון, או עלון פרסומת של סוחרי רהיטים. הם לא פסחו עליו מעולם. הם הגיעו בבית אל מעבר לשלב הסנטימנטלי. מובן מאליו. הוא תהה אם קיבתו תתהפך שוב בקרבו אם יחשוב על הנערה. הוא שמח שזה קרה לו. זה הראה שיש לו רגשות חזקים. הוא חשב עליה באופן מכוון. קשה. שום דבר לא קרה. הוא חשב על פניה הנאים, הרעננים, הבלתי מצטיינים בהבעות יתרות, מהסוג שגורם ללבך להחסיר פעימה כשאתה חושב עליהם. לבו החסיר פעימה. לב ממושמע. כמו הרקפת הראשונה. לא סתם רקפת, הרקפת הראשונה. מתחת לסוללת העפר עם כלבי הציד פורצים ומגיחים מבין עצי היער. זה היה סנטימנטלי לומר Du bist wie eine Blume [6]. לעזאזל עם השפה הגרמנית!
אבל הטיפוס ההוא היה יהודי. אינך צריך לומר שנערתך היא כמו פרח, כל פרח שהוא. אפילו לא לעצמך. זה היה סנטימנטלי. אבל אתה יכול לומר פרח אחד מיוחד. אדם יכול לומר את זה. זה תפקידו של הגבר. היא הדיפה ניחוח רקפת כשנשקת לה. אבל לעזאזל, הוא לא נישק אותה מעולם. אם כך, כיצד הוא יודע איזה ריח היה לה בעת הנשיקה? היא הייתה נקודה זהובה קטנה של שקט. הוא עצמו הנו בוודאי, אם כך... מעין סריס. מבחינת המזג. ההרוג הזה שכאן הוא בוודאי סריס מבחינה גופנית. זה קרוב לוודאי בלתי מהוגן לחשוב על גופה בתור אימפוטנטית, אבל זה מה שהוא, קרוב מאוד לוודאי. זאת מן הסתם הסיבה שאשתו הלכה עם המתאגרף רד אוונס ויליאמס מקאסל גוך. לו היה נותן לבחור חופשה, המתאגרף היה מרסק לו את הפרצוף, מפרק אותו לגורמים. ממשטרת פונטרדולה ביקשו במיוחד שלא ייתן לו לבוא הביתה, בגלל המתאגרף. ובכן, מוטב לו כך, בעולם המתים. או שמא לא. האם המוות עדיף על הגילוי שאשתך היא פרוצה שנותנת את גופה לאחר?
תג הגדוד שלהם נושא את המילים Gwell angau na gwillth, שפירושן "המוות עדיף על חוסר כבוד." לא, לא המוות. angau פירושו כאב. ייסורי כאב! ייסורי הכאב עדיפים על חוסר כבוד. בהחלט כך. ובכן, הבחור הזה היה מקבל את שניהם: ייסורי כאב וחוסר כבוד ביחד. חוסר כבוד מאשתו וכאב כשהמתאגרף היה חובט בו כהוגן. זאת ודאי הסיבה שמחצית פניו מחייכת כך אל התקרה. המחצית השנייה, המעוררת חלחלה שלהם השחימה בינתיים. כבר, כל כך מהר! כמו מומיה של אחד הפרעונים נראה כל הצד הזה. הוא נולד להיות חלל מלחמה ארור. מאש ההפגזות או מאגרופו של המתאגרף. פונטרדולה, אי–שם בלבה של ויילס. הוא עבר שם פעם במכונית, במסגרת תפקידו. כפר ארוך ומשמים. למה שמישהו ירצה לחזור לשם?
קול עדין של משרת אמר לידו, "זה לא התפקיד שלך, המפקד. אני מצטער שנאלצת לעשות את זה. מזל שזה לא היית אתה, המפקד. זה מה שעשה את זה, הייתי אומר".
רס"ל קאולי עמד לצדו אוחז בידו פיסת מתכת כבדה, דומה לפמוט של נרות. הוא היה ער לכך שרגע קודם לכן ראה את הצעיר, מקנזי, רוכן מעל התנור ומחזיר למקומה את יריעת הברזל המכסה עליו. קצין זהיר, מקנזי. ההונים לא צריכים לראות את האור מן התנור. קצה היריעה ירד על מקטורנו של המת, מנקר קלות בכתפו. הפנים נעלמו בצל. פניהם של כמה אנשים הופיעו בפתח.
טייג'נס אמר, "לא, אני לא חושב שזה עשה את זה. משהו גדול יותר... אולי אגרופו של מתאגרף".
רס"ל קאולי אמר, "לא, שום מתאגרף לא היה יכול לעשות את זה, המפקד". ואז הוסיף, "אה, אני מבין למה התכוונת. אשתו של אפס-תשע מורגן, המפקד".
טייג'נס נע, נעליו דביקות, לעבר שולחנו של הרס"ל. הרץ השני הניח שם אגן פח עם מים בתוכו. נר מכוסה ניצב שם עכשיו, דלוק. המים נצצו בתום, חצי ירח של שקיפות מרחף מעל הקרקעית הקעורה הלבנה של האגן. הרץ מפונטרדולה אמר: "רחץ תחילה את ידיך, המפקד".
הוא אמר, "התרחק קצת מהדם, המפקד". הוא החזיק מטלית בידיו השחורות. טייג'נס התרחק מן הדם שזרם בזרזיף דק עד אל מתחת לשולחן. האיש כרע על ברכיו, ידיו משפשפות בכבדות במטליות את פסי החיזוק על נעליו של טייג'נס. טייג'נס טבל את ידיו במים הזכים התמים וצפה באובך ארגמני קל מתמוסס אל חצי הירח החיוור. האיש תחתיו התנשם בכבדות, מושך באפו.
טייג'נס אמר, "תומס, אפס-תשע מורגן היה ידידך?"
פניו של האיש, כהים ומכורכמים כפני קוף-אדם, הביטו למעלה. "הוא היה ידיד טוב, הממזר המסכן", אמר. "לא היית רוצה, אני בטוח, ללכת לחדר האוכל עם נעליים מוכתמות בצורה כזאת".
"לו הייתי נותן לו חופשה", אמר טייג'נס, "הוא לא היה מת עכשיו".
"ודאי שלא", אמר 17 תומס, "אבל התוצאה הייתה אותו דבר. אוונס מקאסל גוך היה בוודאי הורג אותו".
"ובכן, גם אתה ידעת על אשתו, וכל השאר", אמר טייג'נס.
"חשבנו שזאת הייתה הסיבה", השיב 17 תומס, "כי אחרת היית נותן לו חופשה, המפקד. אתה מפקד טוב".
תחושה פתאומית לגבי פומביות החיים במקום הזה עברה את טייג'נס.
"ידעת את זה", הוא אמר. "אני תוהה מה לעזאזל אתם לא יודעים". הוא חשב, "אם מישהו נקלע לתסבוכת כלשהי, הדבר ייוודע תוך יומיים בכל הפיקוד. תודה לאל שסילביה לא יכולה להגיע לכאן". האיש התרומם על רגליו, והביא מגבת של הרס"ל, מאוד לבנה, עם שוליים אדומים.
"אנחנו יודעים", אמר, "שכבודך הוא מפקד טוב מאוד. וסרן מקנזי הוא מפקד טוב מאוד, וגם סרן פרנטיס, וסגן ג'ונס..."
טייג'נס אמר, "זה מספיק. תגיד לרס"ל לתת לך אישור מעבר לקחת את ידידך לבית החולים. ותשלח מישהו לשטוף כאן את הרצפה". שני אנשים נשאו את גופתו של אפס–תשע מורגן, עטופה בסדין. הם נשאו אותו אל מחוץ לביתן. זרועותיו התרוממו מעל כתפיו למעין נפנוף פרדה גרוטסקי–מקאברי. אלונקה על גלגלים המתינה לו בחוץ.
