בעד החלון

מהמדרגות האפלות נראה צילה הכהה יורד לאטו צעד אחר צעד, כמו מרחף בין הקירות המתגבהים משני צידיה. משהגיעה למדרגה האחרונה נחשפו כפות רגליה הקטנות, מעליהן התרוממה שמלה שחורה, עולה ויורדת בתנועות קלות בעקבות השוקיים, הברכיים הכפופות, חמוקי המותניים. רק משדרכו כפות הרגליים על מרצפות הרחוב הלוהטות נחשפו פניה העגולות, עורה שחום-חיוור, לחייה מורמות, שערה השחור אסוף על עורפה לפקעת עגולה.

לרגע עמדה על המדרכה ונשמה עמוקות. עיניה ננעצו בעגלה שנעצרה מולה. כף ידה האחת האהילה על מצחה, על זרועה היה תלוי סל-רשת, כף ידה השנייה נשענה על הקיר האפור, פסים זהובים נחו על פניה, ריצדו על שמלתה הכהה, נעו הנה והנה בריקוד איטי. ראשו של העגלון הציץ אל הרחוב, עיניו הקטנות בחנו את המספר שעל הבית, ממנו עברו אל הפתק הקמוט שהחזיק בידו. הוא הניח את השוט לצדו, הוריד מראשו את הקסקט האפור, נפנף בו על פניו המיוזעות והניחו על ברכיו. אחר הביט סביבו כשהוא נושם עמוקות, מבטו הזועף מתעכב על הסוס המניע את זנבו באוויר. הוא סובב את מחצית גופו אל זו שישבה על המושב מאחוריו. "הגענו, זה כאן", הצביע על הבית שלידם.

האישה לא זזה ממקומה, רק עיניה הסתכלו סביבה, בוחנות את המקום. הוא החזיר את הקסקט לראשו, עיניו זועפות. "הגענו", חזר והכריז, "אמרתי לך - זה כאן!"

היא הניעה את ראשה בתנועת סירוב, כתפיה התרוממו, ידיה נשלחו אל המטפחת שלראשה, אחזו בקצותיה. היא קשרה אותה מתחת לסנטרה ומלמלה, "אִיך וִויל אַ הֵיים, אַ הֵיים, אַ הֵיים... אני רוצה הביתה".

"זו הכתובת!" השיב בצעקה, קמטים עמוקים חרצו את רוחב מצחו ושפתיו נקפצו לפס דק. הוא קפץ מהמושב, ראשו מוטה קדימה, אצבעו מושטת לכיוון המדרגות האפלות, "לרדת, עכשיו!" פקד. האישה התכווצה, ראשה נבלע ביו הכתפיים השחוחות כמו צב בשריונו.

ובעודם מתווכחים, ועיניה מתבוננות בחשדנות ברחוב הצר, נראה שוב צילה הכהה של מי שיצאה מכאן אל הרחוב. היא עברה על פני העגלה בלי להביט בה, בכף ידה הפשוקה נשענה על קיר הבית והניחה בזהירות את כף רגלה הקטנה על המדרגה. נקודות שמש צהובות נחו על גבה, שמלתה התרוממה וחשפה כף רגל קטנה בוהקת בלובנה. בתנועה סקרנית סובבה לרגע את ראשה, נעצה עיניים קשות ביושבת שם ומיהרה לעלות במדרגות התלולות.

"הבאתי שכנה", קרא אחריה העגלון. הוא שרבב את ראשו מהעגלה אל אוויר הרחוב הלוהט, "אַ שכנה!" חזר וצעק. אבל האישה סובבה את פניה אל החלל החשוך, הפכה לצל כבד וכהה העולֶה לאטו במעלה המדרגות, צעד אחר צעד. עד שנעלמה מעיניו.

"נוּ, אוּ, נוּ, אוּ", רטן העגלון בחוסר סבלנות הולך וגובר, "אַ מאדנער מענטש, אישה מוזרה". אפילו לא יודע מי היא. "תעביר אותה", אמר לו אברוּם, כאילו מדובר במעשה של כלום, "כמה זה מצ'לנוב לכאן? כלום דרך".

"והרהיטים?"
"נוּ, באמת, מה זה שתי מיטות?"
"והפֶּעקַלַך, והשולחן?" שאל, "והכסאות, זה לא רהיטים?"

אחר כך, כשראה איך שהזקנה רצה אחריו, מבט מבוהל בעיניה הפעורות, מחזיקה בידיה את הצרור כאילו יש בתוכו זהב, יהלומים, אמר לעצמו שזה יותר מרהיטים סתם, ומי יודע מה היא מסתירה שם? משהו בתנועת גופה המוטה קדימה, בידיים החופנות את האוצר הסמוי, דלה מתוכו תמונה משכבר הימים. הוא מחה את אגלי הזיעה שעל מצחו, עצם לרגע את עיניו הצורבות ונזכר.

מתי היה זה? מתי העביר אברום את מעט חפציו אל הדירה בצ'לנוב? אותו שולחן, אותם כסאות, אותן מיטות ברזל. "זה בשביל אבא ואימא", אמר, "מגיעים לחיפה מחר בבוקר". בעיניו השחורות נצצו דמעות - "כן, מחר הם באים, סוף-סוף הם באים". הוא בלע את רוקו, חשק את שפתיו עד שהפכו לפס דק. "סע" פקד עליו, "הנה הכתובת".

"והכסף?" שאל, מסרב לזוז.

הוא הביט בו בעיניו הכהות - "סע!"

משהו באופן שבו אמר את המילה, בשפתיו הקפוצות, באופן שבו דמעו עיניו ומיד התקשחו, והמילים הרכות 'אבא' ו'אימא', 'מחר בבוקר', המילים האלה שקשיחות וחום נמהלו בהן... והוא, שמעולם לא זז לפני שקיבל לידיו את הלירות, ממשש אותן באצבעות לחות, סופר שוב ושוב - הרים את השוט, הצליף בסוס, ויצא לדרכו. כמה שנים חלפו מאז? אותו שולחן, אותן תנועות.