"הבית הישראלי" בטורונטו

לכבוד ציון שנה להקמתו המחודשת של "הבית הישראלי" בטורונטו פגשנו את דיוויד גידרון, מנהל "הבית". גידרון הוא יליד ארה"ב (1958), פסיכולוג חברתי במקצועו שבעברו שירות של כ-20 שנה כאיש קבע בצה"ל, מתוכן בילה את רוב זמנו כפסיכולוג ביחידות שדה ובשנות שירותו האחרונות מונה להיות "ראש ענף התנהגות אוכלוסיה בשעת חירום".

במסגרת תפקידו היה אחראי על גיבוש המלצות בעניין התמודדות אוכלוסיה עם מצבי חירום. דיוויד מוסיף בצחוק: "אריק שרון אמר לי פעם - אתה אחראי שהאוכלוסיה תתנהג יפה...".

גידרון שוהה בשנתיים האחרונות בטורונטו עם רעייתו, דינה גידרון, שליחת סוכנות (ראיון עימה פורסם בעבר ב"שלום טורונטו") ועם בנם הצעיר. בנם הבכור התגורר איתם כשנה וחזר לישראל כדי להתגייס. דיוויד מוסיף בחיוך עם שמץ צער: "עשיתי לבן שלי, מה שההורים עשו לי, רק בכיוון ההפוך".

בהיותו בן 13 עלתה משפחתו של דיוויד מארה"ב לישראל וחווית העקירה זכורה לו עד היום כחוויה קשה. אולי בשל כך הוא יכול לגלות אמפטיה כלפי הישראלים המהגרים לטורונטו. למרות שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא לסייע לישראלים "לחזור הביתה" כדבריו, הוא מודע היטב למציאות המורכבת, בה ישראלים רבים אינם רוצים לחזור לישראל, אך עדיין חשובה להם מאוד שמירת הזיקה. כעס, ביקורת ושיפוטיות כלפי ה'יורדים', לא יועילו כאן ואת זאת כנראה שגם במשרד הקליטה הישראלי, כבר הבינו.

מהו "הבית הישראלי"?

"הבית הישראלי" הא מפעל של משרד הקליטה, השייך למחלקת התושבים החוזרים, והוא אחד מ"בתים" רבים שמפעיל המשרד בצפון אמריקה וגם באירופה. הבית הישראלי הוקם בעבר בטורונטו, אך נסגר מחמת קיצוצים. עם כניסתו של גידרון לתפקיד, נוסד "הבית" מחדש בתמיכתו של הקונסול הישראלי הכללי, קובי ברוש, כשהקונסוליה הישראלית משמשת לו אכסניה.

ל"בתים הישראלים" ברחבי העולם, כולל בטורונטו, שתי מטרות מרכזיות. "הראשונה היא להוות תחנת מידע וסיוע לישראלים שמחליטים לחזור הביתה, ובמסגרת זו יש חומר הסברה, ייעוץ ואני עוזר להם לשבור את קווי הביורוקרטיה". מסביר גידרון, והמטרה השניה היא: "שמירת הזיקה בין הקהילה לבין המדינה".

אין ספק כי בין שני אלו קיים קשר, אליו דיוויד רומז: "אני בטוח שיש פה הנחה סמויה שדרך שמירת הזיקה, יום אחד אולי יחזרו הביתה ואין ספק שהיינו שמחים שכל הקהילה היתה מחליטה לעלות על מטוסים ולחזור הביתה. אבל היום יש הבנה שזה תהליך מתמשך וברור שלא כולם יחזרו. אני טוען שהדבר הכי חשוב זה לבנות מדינה מספיק מושכת שאנשים ירצו לחזור אליה".

מטרה ראשונה - "חזרה הביתה"

לגבי המטרה הראשונה של משרד הקליטה - "חזרה הביתה" - לפי הערכות שיש בידי גידרון, בשנה האחרונה חזרו כ-400-500 איש מטורונטו לישראל, אם כי כמובן זו איננה הערכה מדוייקת, כי לא כל החוזרים נזקקים לשירותי "הבית הישראלי". גידרון מספק למעוניינים מידע ויעוץ אודות הטבות לתושב החוזר, כאשר ההגדרה של "תושב חוזר" היא: "ישראלי ששוהה מעל שנתיים מחוץ לישראל, לא שהה בישראל בביקור שארך מעל 4 חודשים, ואיננו שליח".

בין סל ההטבות שמקבל התושב החוזר כלולה הנחה בכרטיס אל-על לישראל (חד כיווני כמובן!), תכולה רבה יותר שניתן להעביר במטוס, הטבות מכס רבות (במיוחד עבור ישראלים ששהו בחו"ל מעל 6 שנים), תשלום מופחת לביטוח לאומי (העומד כיום על 8,500 שקל במקום עשרות אלפי שקלים שנדרשו לשלם תושבים חוזרים עד לא מזמן), וכן מערך ייעוץ בנושא תעסוקה, מגורים וחינוך. בתחום התעסוקה מובטח לתושב החוזר לקבל שלושה חודשי סיוע בהבטחת הכנסה, קרנות למקימי עסקים וכן סיוע אישי בהסבה מקצועית.

בנוסף, יצא לאחרונה משרד הקליטה עם פרויקט דיור בשם "בואו הביתה", שמטרתו להקים חטיבת התיישבות של תושבים חוזרים שיופנו למגורים כקבוצה, בגרעין שיורכב מ-10 משפחות לפחות, להתיישבות בבית-קשת. גידרון מדגיש שהמטרה היא "לעשות חזרה עם חיבוק לפחות בשנה הראשונה, כדי להקל". עבור "קטינים חוזרים" המוגדרים כמי שעזב את ישראל לפני גיל 14 וחוזר אחרי גיל 18, כולל מי שנולד בחו"ל - הללו מקבלים הטבות של עולים חדשים וביניהן סל קליטה, לימודים אוניברסיטאיים בחינם ועוד.

מיהם החוזרים?

גידרון מאפיין את החוזרים לישראל עפ"י שתי קבוצות עיקריות, המייצגות בעצם את שני צידי הרצף של מחזור החיים: צעירים (18-25) ומבוגרים (בני 50 ומעלה). לגבי הראשונים אומר גידרון: "הקטינים החוזרים הם מדהימים אותי, ההורים באו לכאן, הם [הבנים] גדלו כאן מגיל צעיר, או שבכלל נולדו פה ואפילו לא למדו בבי"ס יהודי, ומחליטים שישראל זה המקום שהם צריכים להיות בו".

בתוך כך מציין דיוויד את גרעין "צבר" שזהו גרעין של בני נוער שיצאו מתוך ה"צופים" והגיעו לישראל כקבוצה בכדי להתגייס לצה"ל. אחרי השרות הצבאי חלק מאותם צעירים החליטו להישאר בישראל וחלקם חזרו לקנדה.

הקבוצה השניה של תושבים חוזרים הם בני החמישים ומעלה. אלו אנשים שבילו בקנדה עשרים או שלושים שנה אך ילדיהם החליטו לעבור לישראל, כך שההורים נדדו בעקבותיהם. לאנשים אלו לרוב אין בעיות כלכליות, הם התפרנסו יפה בקנדה, וגם מקבלים את כספי הפנסיה המגיעים להם, כך שהם מגיעים חזרה לישראל "מסודרים".

וקבוצה נוספת שאינה מאופיינת בגיל ספציפי הם אנשים שחוזרים על-רקע של משברים משפחתיים כמו גירושין או מוות ומחפשים מערכת תמיכה בישראל. קבוצת הביניים, בגילאי אמצע החיים היא קבוצה שלא נוטה לחזור כיון שהיא עסוקה בהתבססות כלכלית ובגידול משפחה.

גידרון מספר, כי גם חברי הקהילה הרוסית-ישראלית מגיעים אליו לבדיקת אפשרויות חזרה לישראל. לדבריו, הוא מודע לביקורות המופנות כלפי מהלכיה של קבוצה זו מצד 'ישראלים ותיקים', "אך בתור מנהל הבית הישראלי אסור לי להיות שיפוטי. אם עושים את זה בשיפוטיות זה חוטא לתפקיד".

דיוויד מאפיין את אוכלוסיית יוצאי חבר העמים שהגיעו לישראל ואח"כ לקנדה כ"אנשים שבאו לישראל מכל מיני שיקולים. אם מרצון ואם בגלל שזה המקום היחיד שיכלו לקבל אישור". לגבי חייהם בקנדה הוא אומר "יש פה קבוצה גדולה של 'חבר מביא חבר'. הם הצליחו ליישר קו כלכלית, הם עובדים ומתפרנסים, אך אני גם שומע מהם געגועים למשפחה בארץ [...] ויש זרם של אנשים כאלו שחוזרים". דיוויד מדגיש כי חזרה של יוצאי חבר העמים לישראל היא תופעה ייחודית לטורונטו שאיננה מתרחשת לרוב בצפון אמריקה.

ישראלים בחו"ל - קשיים והתבוללות

על הקשיים שחווים ישראלים החיים בחו"ל יכולות ללמד דוגמאות אחדות שמביא גידרון. למשל, אשת עסקים מצליחה בגיל הביניים הגיעה למשרדו ואמרה לו בפשטות כי: "הילדים הגיעו לכיתה א' - אז צריך לחזור!". דוגמא נוספת היא של ישראלי חילוני, שנכנס לקונסוליה בסערת רגשות כשבפיו הדברים הבאים: "אני חוזר בשבוע הבא לארץ! הבן שלי הביא גויה הביתה! אני לא מצליח להעביר לילדים שלי מה שרציתי, הילדים שלי הולכים לי לאיבוד".

הגם שדוגמאות אלו אינן בהכרח מייצגות את הכלל, הרי שהן חושפות בעיית זהות שיש לישראלים החיים מחוץ לישראל. לדברי דיוויד, "השאלה מה זה להיות ישראלי בחו"ל זו שאלה לא פשוטה, איך לחנך את הילד שלך בלי אדמה? אם אתה יהודי חילוני, איך אתה מעביר את המורשת? [...] הסוגיה היא שאין מסגרת לתת חינוך ישראלי לילדים. בארץ לא שאלו את השאלה מה זה יהודי? פה נאלצים לעסוק בזה. אני לא נתקל באנשים שיש להם משנה סדורה לגבי זה. אני שומע בעיקר את הקשיים".

גידרון מציין מספר נתונים חשובים בעניין ההתבוללות בצפון אמריקה. בארה"ב שיעור ההתבוללות של יהודים (כולל ישראלים) הוא כ-60% ואילו בקנדה השיעור הוא כ-40%. טורונטו נחשבת לקהילה יהודית שמרנית שבה אחוז ההתבוללות הוא כ-38% וזה מוריד במעט את הממוצע הקנדי.

דיוויד מציין כי בונקובר לדוגמא, שיעור ההתבוללות גבוה בהרבה מזה של טורונטו. עם זאת חשוב לציין שרק כ-20% מהישראלים בטורונטו שולחים את ילדיהם לבתי ספר יהודים, כך שרוב מכריע של האוכלוסיה הישראלית (80%) אינו מעניק חינוך ישראלי/יהודי לילדיו במסגרת בית-ספרית.

אם ניקח בחשבון כי בחמשת השנים האחרונות הגיעו לאונטריו כל שנה כ-1800 ישראלים עם רשיונות עבודה, כשרובם מגיעים עם משפחות, אונטריו מתבררת כמוקד משיכה מרכזי עבור ישראלים, אם כי לאחרונה גם ונקובר פורחת.

אם כן, מה צריכה לעשות הקהילה הישראלית בטורונטו הגדלה במהירות? לדברי גידרון, "התרומה של הקהילה הישראלית לקהילה היהודית היא היצור שנקרא 'יהודי חילוני'. הקהילה היהודית פה היא affiliated [מסונפת לבתי כנסת] ורוב הישראלים לא מרגישים טוב במסגרות האלה". לכן: "אני חושב שהקהילה הישראלית פה צריכה להתחזק ולהתארגן. למרות שאני חושב שצריך שילוב עם הקהילה היהודית הכללית, זה יקרה רק מתוך חוזק ולא מתוך חולשה".

מטרה שניה - שמירת הקשר עם ישראל

לדברי גידרון, "המטרה השניה של "הבית הישראלי" היא לעודד פעילות חברתית-תרבותית בעברית לקהילה הישראלית". רוב הפעילויות מכוונות לילדים, נוער, משפחות וסטודנטים. הפעילויות כוללות אירועים לחגים, הצגות, סרטים, וערבי ראיונות.

"אני קיבלתי החלטה שהפעולות שלי תהיה בשיתוף פעולה עם גופים שקיימים פה וצריך לחזק אותם". גם אם נדמה כי המטרה השניה של "הבית הישראלי" - חיזוק הקהילה הישראלית בטורונטו - עלולה להתנגש עם המטרה הראשונה של חזרה לישראל, דיוויד מסביר כי הדברים אינם חד מימדיים: "מאחורי הבית עומדת הבנה שאם היינו פעם בתקופה שאנשים שעזבו את הארץ היו 'יורדים', אז כחלק מתהליכי ההתבגרות של המדינה, וגם בגלל שהקהילה בטורונטו גדלה - מבינים שכן חייבים לשמור על קשר וזיקה אם רוצים שאנשים אלה לא ילכו לנו לאיבוד". אירוע לדוגמא שיזם "הבית הישראלי" היה הבאת הגבעטרון לראש השנה לטורונטו כשהרווחים של הערב הועברו ל"צופים".

לקראת יום העצמאות הקרוב מתכנן גידרון אירוע מיוחד שייערך בשיתוף גורמים רבים בקהילה הישראלית. הפדרציה היהודית עורכת כל שנה אירוע גדול ליום העצמאות שהוא חוצה ארגונים וקהילות ומטרתו למשוך כמה שיותר אנשים, ללא הפרדה בין קבוצות.

מלבד זאת, ישנן קבוצות קטנות המתארגנות לאירועים קטנים יותר (למשל המזרחי שעורך אירוע לציבור דתי או הארגון הציוני שמכין ערב לצעירים) "ואני לא מצאתי משהו מיוחד לישראלים" מסביר דיוויד. על כן היוזמה לקראת יום העצמאות הקרוב כבר תופסת תאוצה, וזאת לאחר יישום לקחי העבר. "לפני שנה ניסינו לעשות מנגל יום העצמאות כמו שעושים בבית, הבעיה היא שאקלים אי אפשר לייבא, היה קר!!! אבל בכל זאת הגיעו כמה מאות אנשים למנגל בפארק בצפון".

לאחר לקחי השנה שעברה, האירוע השנה מתוכנן להיערך במקום מקורה הכולל אוסף של ביתנים, באזור של יריד מרקהאם. "הולך להיות הפנינג גדול", מבטיח דיוויד, "במה מרכזית עם אמנים מכאן ומהארץ. יהיו ריקודי עם, שירה בציבור, סטנד אפ, יהיו גם הקרנות סרטים ואזור שלם של פעילויות ומופעים לילדים. חוץ מזה יהיה גם מקום מפגש לחבר'ה - בית קפה, אזור פלאפל, אזור פיתות והרבה מאוד שולחנות וכיסאות שאנשים יוכלו לשבת ולקשקש". האירוע מתוכנן ל-7 למאי, יום ראשון, ויימשך מהצהריים עד הערב.

לסיכום פעולות "הבית הישראלי" מספר דיוויד כי כ-5000 איש השתתפו בפעילויות השנה. זה אומנם נראה כמספר גדול, אבל מתוך 50,000 ישראלים שנמצאים בטורונטו (עפ"י הערכה רווחת), זה רק 10% "מה לגבי יתר 90%?" שואל דיוויד.

משחק מכבי היה האירוע הגדול ביותר שהתרחש עד כה מבחינת הקהל הישראלי, אליו הגיעו כ-10,000 עד 15,000 איש, בהם ישראלים ויהודים מקומיים. דיוויד מדגיש את הצורך של הקהילה הישראלית בהתארגנות, דבר שיוכל לחזק אותה באופן משמעותי, "כי יש פה אנשים טובים ואיכותיים וזה הצער של המדינה שלנו, זה ממש מלח הארץ, אבל הם נמצאים בחוץ".

לסיום מזכיר דיוויד גידרון לכל הישראלים בטורונטו: "הבית הישראלי והקונסוליה בכלל - אנחנו פה בשבילכם, ואנחנו תמיד פתוחים לרעיונות לגבי מה לעשות ואיך נכון לעשות".

למעוניינים, האימייל של "הבית הישראלי" הוא: israelihouse@toronto.mfa.gov.il
הטלפון: 416-640-8509